ליאור הגיע למחסן כמו בכל בוקר ושמע המולה על יד לוח
התורנויות.
כמו בכל תחילת חודש, ברגע שמתפרסם לוח התורנויות כולם עטים
עליו, כאילו הוא החדשות הכי חמות ששמעו. ככה זה בחיל האוויר,
חיים משבת לשבת.

ליאור הציץ גם הוא מבין לאנשים.
"אבט"ש?! ב-15 לחודש? ל-19 יום? אלוהים..." חשב לעצמו.
הוא חזר למחסן והסתכל בלוח שנה. ה-15 לחודש יוצא על יום
העצמאות. וגם על ל"ג בעומר.
"מה קרה ליאור?" שאל המפקד. "מה אתה חיוור?"
"אבט"ש..." ענה ליאור בלחש.
"לאן שולחים אותך?"
"לא יודע. לאן זה בדרך כלל?" ליאור היה חדש בגף. אולי חצי שנה
בצבא.
"לך תעלה למשרד של מני, הוא יגיד לך בדיוק".

"שמע", אמר מני, "זה לא כזה נורא, כל החיילים שלנו עושים
אבט"שים שם".
"מחסום ארז?!" ליאור היה חיוור. "אתה יודע שיש לי פרופיל 45
נפשי?"
"אל תדאג, אין שם כלום", הרגיע מני. "הכל שם בטוח לגמרי,
מה אתה חושב שיתנו לחיילים מחיל האוויר לשמור במקום מסוכן?
כולכם ג'ובניקים עצלנים, זה ידוע."
הלב של ליאור דפק בטירוף. לא מתאים בכלל. מילא 19 יום. מילא
יום העצמאות.
אבל מחסום ארז?

יהיה בסדר. ליאור הבטיח לעצמו. אני יחשוב חיובי ויהיה בסדר.
ליאור לא היה מרוצה מהצבא. התפקיד לא היה מה שהוא חשב. הוא לא
רצה להיות מחסנאי.
לא רצה לעבוד כמו חמור. יש לו שכל לליאור. הוא יכול לתרום הרבה
יותר.
הפרופיל הרס לו. עם פרופיל 45 נפשי אתה לא יכול לקבל תפקידים
טובים מידי. מקסימום טבח.
היה עדיף, לפחות הייתי עושה שבוע-שבוע, חשב לעצמו ליאור,
בדיעבד.
מה לעשות שאני לא יכול להיות בקרבי. הזימונים לימי סיירות,
לחובלים ולקורס טייס לא עשו רושם על ליאור לפני הצבא.
הוא רצה להיות ג'ובניק.
אני לא יכול לקחת אחריות על החיים שלי או של אחרים.
אמר ליאור לקב"ן בלשכת הגיוס.
אני מפחד למות. ואז חתם על מסמך שמוריד לו את הפרופיל ל45.
תהיה כל יום בבית, אמרו לו כל החברים. בית זונות.
ליאור היה מאושר. עד הגיוס. אחר כך הוא קיבל את התפקיד שלא כל
כך רצה.
ואת הבסיס הרחוק מאד מהבית.
כל יום אני כבר לא אהיה בבית, אמר לאימא שלו בטלפון
ביום הראשון בבסיס. גם לא כל שבוע, התברר לו.
ליאור היה חוזר הביתה פעם בשבועיים. בהתחלה זה לא היה נורא.
אני אתרגל, יהיה בסדר. אם אני אחשוב חיובי אז יהיה בסדר. שינן
ליאור את המנטרה הקבועה שלו.
אבל אז החברה שלו מלפני הצבא, קרן, אמרה לו אחרי חצי שנה ביחד
שקשה לה עם זה שהיא לא רואה אותו.
וגם שהוא חוזר הביתה הוא עייף ואין לו כוח לכלום.
ואתה גם נראה עצוב תמיד, צא כבר מהדיכי.
אתה לא כמו שהיית לפני הצבא, אמרה לו קרן קצת לפני החיבוק
האחרון.

"תגיד", החברים היו צוחקים עליו, "מה זה היציאות האלה, כמו
קרבי אתה, אתה כולה אפסנאי."
"מה אני אעשה?" היה עונה ליאור בלחש.

ה-15 לחודש.
מחסום ארז.
צפון רצועת עזה.

בתדרוך לפני השמירה הראשונה, מפקד הבסיס שהחיילים אבטחו,
הסביר להם את כל הסכנות במקום.
וגם, הזכיר כבדרך אגב, הם הולכים לשמור שש שעות כל פעם. שש
שעות שמירה, שש שינה.
ככה במשך 19 יום.
ושלא תעזו להירדם. או לשבת. הטיח בהם מפקד הבסיס. חדירות
מחבלים זה לא דבר נדיר פה. קרו מקרים.

בשבוע הראשון היה בסדר. ליאור התחבר לאנשים שם, דווקא היו גם
קצת צחוקים מידי פעם. בעיקר צחוקים של עייפות,
ב-4 בבוקר כשמחליפים שמירות, ולפעמים גם קצת בקשר הריצו
בדיחות, ואז הסמב"ציות היו מתעצבנות.
השבוע השני היה קשה. העייפות השתלטה על כל פינה במוח של ליאור.
שש שעות זה לא מספיק זמן לישון.
וחוץ מזה שרצועת עזה לא הייתה שקטה, כל לילה הייתה הקפצה,
וצריך היה לישון עם מדים ונעליים.
וגם מתוך השש שעות האלו, ההקפצות היו לוקחות עוד כמה שעות.
ואחרי זה לעמוד על הרגליים עוד שש שעות, תשישות נוראית תפסה
אותו ואפפה אותו כל הזמן.
ביום ה-16 ליאור שמע בקשר הודעה ממפקד אוגדת עזה, או משהו
כזה,
על כך שיש התראה מיוחדת והתראה לירי פצמ"רים.
פצצות מרגמה. וגם המסוקים שחגו כל הזמן מעל הראש של ליאור
הוסיפו לתחושה שיש איזה משהו.
אתמול, כך שמע ליאור בקשר, היו יריות במחסום לעבר החיילים
ששמרו שם, והם השיבו אש והרגו את המחבל.
יום לפני כן מחבל עם חגורת נפץ נתפס במחסום. יש תסיסה באזור.
כמובן שאת כל זה הרגיש ליאור על בשרו עם הקפצות שהיו דווקא
בשעות שהוא אמור היה לישון.
באותו לילה המדובר, כרגיל, הקפצה בשלוש לפנות בוקר. ליאור כבר
עם נעליים, אבל חולצה צבאית אין לו.
הסמל התורן נכנס לחדר והלחיץ את החיילים לצאת החוצה מהר, יש
התראה לחדירת מחבלים.
אין זמן לשים את החולצה, הוא צעק לליאור. שים עליך את השכפ"ץ
וקסדה וצא מיד החוצה.
ליאור שם את השכפ"ץ  והקסדה ורץ החוצה עם הרובה ביד לקור
המקפיא של עזה.
בחוץ חיילי הבסיס וחיילי האבט"ש רצו מצד לצד בחוסר סדר.
מפקד הבסיס עמד במרכז וצעק פקודות.
אתם לשם, אתם בואו איתי, אתם, לעמדה הדרומית, ואתם, לצפונית.
בינתיים מסוקי חיל האוויר חגים מלמעלה ושריקות של פצצות מרגמה
נשמעות היטב. גם פיצוצים ויריות נשמעו לא רחוק משער הבסיס.
ליאור עוד אפוף שינה לא היה בטוח שהוא לא חולם. הוא נשלח עם
עוד חייל לתגבר את המגדל הדרומי הרחוק מהשער.
הם קיבלו הוראות להיכנס מאחורי שקי החול שצמודים לגדר ולכוון
את הנשק לכיוון החוץ.
אל תפתחו באש אלא אם נשקפת סכנה לחייכם או אם קיבלתם הוראה
אחרת,
צעק לעברם מפקד הבסיס. וזה שאתה בלי חולצה, הוא אמר לליאור, על
זה נתחשבן אחר כך. "מה לפתוח באש?" שאל ליאור את שותפו לריצה
אחוזת האמוק.
"לא יודע, בוא נכנס פה מאחורי השקים, הוא גם ככה חם עליך", ענה
לו השותף.
ליאור עדיין לא התעורר לגמרי למרות שליבו פעם בחוזקה. גם
היריות נשמעו ממש קרובות.
ממש מאחורי החומה.
ליאור התכופף מעט וסידר את הקסדה על הראש. מסוק חג נמוך מעל
הבסיס ועשה המון רעש כשחלף מעל ראשו של ליאור.
עוד שריקה של פצצת מרגמה ופיצוץ עז.
"אני בוויאטנם", אמר לעצמו ליאור בקול. "פאקינג וויאטנם".
הקשר מהמגדל בקולי קולות דיווח על חוליה שמסתתרת ליד הבסיס,
ועל כך שכוח צנחנים מכתר אותה,
כל זה בסלנג הצבאי שליאור שנא כל כך.
עוד שריקה של פצצת מרגמה. עוד פיצוץ. הפעם מחריש אוזניים. הפעם
ליאור ראה את הפיצוץ.
מטרים ספורים לפניו. הוא והחייל השני לא הספיקו להתכופף.
חתיכת מתכת עפה במהירות לעבר ראשו של ליאור.
פגעה בקסדה שלו, קצת מעל העיניים. עפה לרצפה.
מעוצמת המכה ליאור נפל אחורה על הגב. החייל השני התכופף אליו
בבהלה.
אתה בסדר? ליאור שמע אותו מרחוק. הפיצוץ וההלם עשו את שלהם.
ליאור רעד. הוא אסף את עצמו, התיישב בפינה, צמוד לשקים.
הוא הצמיד את הרגליים אל הגוף וחיבק אותן. הנשק היה לידו.
החייל השני הסתכל עליו, וצעק למגדל שיש פצוע, שינסו לעשות
משהו.
שיודיעו בקשר.
עד שהגיע החובש ליאור כבר יצא מההלם.
"לא, חתיכת רסיס עפה לידי. אני בסדר." ענה ליאור, מרחף מעט.

מפקד הבסיס שכח מהחולצה.
חוליית המחבלים חוסלה. מסוקי חיל האוויר ירו טיל אל יורי
המרגמות ופגעו.
הסדר שב לפחות ללילה הזה. עוד שעתיים לישון.
עוד יומיים לאבט"ש.

ביומיים האחרונים של האבט"ש ליאור היה חולמני משהו.
כמעט ולא דיבר עם אף אחד. בקושי אכל. בשעות שהוא לא שמר הוא
שכב במיטה עם עיניים פקוחות וחשב.
אף אחד לא התייחס לזה כי כולם היו גמורים.
מחוסר השינה.
מהפעילות המפוקפקת שלה זכו להיחשף.
ומההקפצות שלא הפסיקו.
יום רביעי הגיע וליאור היה בבסיס. הוא היה צריך לצאת באותו
יום, עד יום ראשון.

"איך היה?" שאלו אותו החברים והמפקדים.
"היה... טוב שנגמר". ענה ליאור בלחש.
באותו יום ליאור היה בבית. הלך לישון מוקדם כמעט בלי לדבר עם
ההורים.
בימים הבאים ליאור כמעט ולא יצא מהמיטה. להורים הוא אמר שהוא
פשוט הרוג כי הוא כמעט לא ישן.
הם היו מודאגים מעט אבל הבינו.

ביום ראשון ליאור חזר לצבא בלי חשק. הוא לא התגלח ולא סידר את
השיער.
למי אכפת בכלל.
הימים עברו, ליאור לא אותו דבר.
עבר שבוע. עברו שבועיים.
ליאור לא אותו דבר.
ליאור לא נהנה יותר מהדברים שהיה נהנה בהם. ליאור לא צוחק
יותר.
הוא מבין שמשהו לא בסדר.

עברו חודשיים.
ליאור איבד את החשק מהכל.
ליאור איבד תיאבון. ליאור בקושי ישן. על בנות בכלל הוא לא חשב
יותר.
הוא לא יצא יותר עם חברים. הוא בקושי דיבר עם חברים.
הייאוש היה עמוק כל כך שהוא לא יכל להמשיך יותר.

המטבע שהיה תקוע בראש של ליאור פתאום נפל וליאור הבין הכל.
הכל הציק לו.
התפקיד שהוא שונא.
לא יהיה בסדר. כלום לא בסדר.
הבסיס הרחוק כל כך מהבית.
היציאות המחורבנות. החוויה שהוא עבר רק הבהירה לו
כמה שלאף אחד לא אכפת ממנו בצבא. המסגרת המגעילה הזאת שבה אתה
כל כך קטן.
סך הכל מספר אישי. אפס.
בורג קטן במערכת גדולה וחולה שיכולים לקחת אותך ולדפוק אותך
ולשים אותך איפה שרוצים.
בלי שאכפת להם מה אתה רוצה. אתה. אין אתה יותר. יש צבא.

כולם עוברים את זה? לא אכפת לו! על הזין שלו!
ליאור הבין.
הוא רוצה לצאת מהצבא.