יוסף בשארי לא ידע רגע אחד של שלווה. מאז אסף את משפחתו ונטש
את עיר מולדתו רדע שליד צנעה, החל מסעו אל ארץ החלומות הוא לא
ידע מנוח.
בשנת 1899 התיישב על האדמות לצד הכנרת באום ג'וני לא רחוק מנהר
הירדן. החל לעבוד את האדמה ונטע בוסתן הדרים. הימים ימים קשים
ורק עיקשותו ואמונתו שמרה על משפחתו משפטיה של הקדחת וממחלת
הייאוש. הימים שחלפו והשורשים שהעצים העמיקו באדמה רק הגדילו
אצלו את תחושת השמחה וברגעים של התרוממות רוח היתה שירתו
המלווה בהקשה על פח חלול סוג של הזמנה לימות המשיח אשר תמיד
עמדו על הסף והוא הכין את נפשו בהתכוונות גדולה. עובר אורח
שפגש סיפר לו שהעולם המודרני עומד להשתלט על העולם הישן ורק
במקצועות כמו טכנאי רכבות ומהנדסי מכונות יוכלו להתקדם.
בחקלאות אמר לו התייר המזדמן צריך לראות מה יקרה, את זאת גם
הוא לא יכול היה לצפות.
ימי הקיץ הלוהטים העניקו לבשארי הזדמנויות רבות למחשבה על
העולם ולאן פניו. באחד מאותם רגעי חום שורפים בשעה שקטף
לימונים והטמינם בשקי היוטה נזרע אצלו גרעין המחשבה הראשון
אשר עתיד לשגע ארבע דורות של חולמים.
גיל הניח על השולחן קרטון. פרופסור קפולניק בחן את הקרטון מתוך
תקווה לזהות משהו בתוויות החיצוניות אך לשווא. " אז מה, גם
עכשיו אתה לא מוכן לספר לי במה מדובר ?" שאל
"אני רציתי שקודם תראה ואח"כ נדבר, יאנו טוב מראה ממשמע" גיל
לא יכול היה למחוק כליל את החיוך וההתרגשות ממפגש זה ולאחר
שהניח את הקרטון שילב ידיו על חזהו.
"אני רוצה לומר לך שאני מת מסקרנות, אבל אנחנו נכין לנו קודם
קפה ואז נפתור תעלומות, בינתים ספר לי במה אתה עוסק "
"אני עובד בחברת אורפיאוס שזאת חברה שמייצרת תוכנה אשר תאפשר
לך לנסוע לעבודה מבלי לנהוג, זאת'ומרת האוטו יקח אותך לאן
שתבקש ממנו."
"מה אתה אומר?" מילמל קפולניק "אתה שייך לדור שגדל לעולם המחשב
אתה מבין מה זה, שאני כבר לא יודע למה לצפות, איך להסתדר עם כל
השינויים האלה בקצב המטורף הזה, אני לפעמים הולך לאיבוד, איפה
הימים ההם שהכל היה פשוט כל כך ?"
גיל חייך, משועשע.
פרופסור קפולניק הגיש את הקפה ואמר "ילה, בוא נראה מה הבאת
לכאן?"
הרים את מכסה הקרטון והניחו לצד השולחן והתפנה לבחון את פנים
הקרטון. מבטו היה מרוכז מאוד, ממוקד, הוא הטה את ראשו והתכופף
מעט כדי להיטיב ולראות מזוית שונה את הדבר שמילא את הקרטון
וכשהזדקף השמיע גניחה קלה. הפנה את מבטו אל גיל וחזר לבחון
בשתיקה את המראה אשר כמותו לא ראה מימיו.
"מה זה, אני לא מבין מה הולך פה?"
גיל צחק. "מאיפה להתחיל? אז ככה, שם המשפחה שלי בשארי ואני דור
רביעי בארץ, אבא של סבא שלי התיישב באום ג'וני עשר שנים לפני
גורדון שם נטע את הפרדס הראשון שלו, ושם בקיץ 1903 מתחיל
סיפורי, אני מציע שתשב כי זה לא סיפור קצר. באותו קיץ שכנראה
היה חם במיוחד והצליח לחרפן מוחותיהם של החלוצים המטורפים
בעמק, נכנס במוחו של יוסף ג'וק שלא הניח לו. הוא החליט לרבע
לימונים, פשוטו כמשמעו, עלתה במוחו המחשבה שאם הוא ישחיל את
ניצני הלימונים מיד לאחר פריחתם אל תוך בקבוקוני זכוכית
מרובעים יצמחו הלימונים וכשיבשילו צורתם תהיה קוביה.
יוסף בשארי היה אדם מגשים, חלומות באו אליו עם מפתחות ואביזרי
ביצוע, מכשירים והוראות הפעלה. הוא רתם את אתונו ודהר לטבריה
לקנות בכספו המועט את הבקבוקונים הנדרשים לעץ לימון אחד אותו
הועיד למעשה. אתה מבין את זה, מסביבו יתושי אנופלס, מימינו
מחלות זיהומיות בלי הכרה, משמאלו רעב, לפניו רעב וגם לאחוריו
רעב וסבל, דלות וייסורים ויוסף רוכב לקנות בקבוקונים. אז ככה
בזמן שהוא רוכב ועכוזו לוהט בכאבי הדלוגים הרהר במעשיו וחשב
שיש ביכולתו לגרום לכך שהלימונים יצמחו לקוביות ללא עזרת
הבקבוקים זה הצחיק אותו עד שנבהל מעצמו ופחד שאולי מישהו צופה
בו ויקרא לו מ'גנון.
יוסף הצליח במלאכתו, עץ הלימונים בשנתו השישית נתמלא בבקבוקים
שכלאו בתוכם לימונים. בחודש ינואר 1909 קטף את הלימונים שצורתם
כקוביה ובמקום לעשות את המעשה הנדרש ללכת לשוק של טבריה ולמכור
את הלימונים האיזוטריים לכל המרבה במחיר. הוא שבר את הבקבוקים
והחל פולח את הלימונים ואוגר את החרצנים אל מצע זריעה. יוסף
בשארי הצמיח שתילים ונטע פרדס לימונים חדש וכך כעבור שש שנים
נוספות חזר אל אותו טריפ מופרע והשחיל בקבוקונים על ניצני
הלמונים עד שצמחו והיו כצפוי ללימונים קובייתים ושוב גם אותם
הוא חתך והזריע מטע חדש. הוא חשב לחנך את העץ ולהרגילו בדרך לא
דרך עד שיהיה מוחתם כאפרוח בן יומו הבוקע מהביצה אשר ילך
בעקבות הדמות הראשונה אשר תנוע לידו. הוא האמין שלאחר כמה וכמה
דורות של גידול יקבלו על עצמם צאצאי הלימונים את המוטציה
המלאכותית שלו ויבחרו בו.
שלושים ושש שנים חזר על עצמו הריטואל הזה, כל שש שנים, שישה
מחזורי נטיעות ובכל פעם מחדש קיווה שיתממש רצונו אך הדבר לא
ארע הוא נפטר בפרדס מחזיק טוריה בידו ומקופל כעובר בתוך ...
סבי לקח על עצמו את המשך הניסיון . הגנים העיקשים לא דילגו על
אף דור במשפחתי וגם הוא המשיך לשתול מידי שש שנים מטע חדש של
לימונים מרובעים.
הכל מתועד, סבי המשיך משנת 1939 ועד יום מותו בשנת 1963 ארבעה
מחזורי נטיעה אותם המשיך אבי עד 1999 בה נפטר והוריש לי את
המשך פרוייקט הלימונים.
קיץ חם היה השנה. טסתי לאמסטרדם למלא מצברים. לשכוח מכל האטרף
הזה של החיים במדינה, להיות אנונימי לעצמי באיזה פאב קטן שלא
יודע פצמ"ר מהו. לפני שנסעתי מלאתי את חובתי, ירדתי לפרדס
והשחלתי את הניצנים לתוך בקבוקים. אני זוכר ששאלתי את עצמי עד
מתי יימשך הניסיון הזה? אולי מוטב להפסיק ולהודות שכל ההזיה
הזאת היתה רלונטית לדורות הראשונים, לאלה היתה הילת שליחות
קדושה שנתנה להם כוחות אלוהיים. מה בכלל מענינים אותי הלימונים
האלה, הפרדס והפועל התאילנדי, ההתעסקות הזאת, זה ממש לא מתאים
לי. כאמור אמסטרדם קראה לי אליה מעניקה לי את כל אותה שלווה
נכספת שבארץ שלנו אין.
השבוע מצאתי את הזמן לקפוץ לפרדס. ניגשתי אל עץ הלימונים
וחשבתי שאני נמצא בסרט אחר. על העץ היו תלווים לימונים
מרובעים, קוביות לימוניות שצמחו כך ללא הבקבוקים. זה נראה כל
כך תלוש ולא אמיתי עד שנאלצתי למשש ולוודא שזה לא תעלול.
"שמע" פתח ואמר קפולניק "אני לא יודע מה מטורף יותר הלמונים
האלה או הסיפור שלך. אתה יודע שהטבע יוצר מנגנוני טירוף, למשל
בתוך מטע של עצי בננה לפתע מתגלה עץ אחד ששכח את בנניותו והוא
מתרומם לגובה 4 מטר במקום 2 מטר שהוא הגובה הנורמאלי.
המוטאציה הזאת מאפשרת לזן הבננות לשרוד ובעצם נכון לצטט גם על
הבננות כמו על הלימונים ואנשים מסוימים את מה אמר פאראצלזוס
בספרו "אמנות האהבה" :"כל המדמה בנפשו, שכל הפירות מבשילים בעת
ובעונה אחת עם תות השדה אינו יודע כלום אודות הענבים".
ישבו עוד זמן מה במשרדי המכון הוולקני וניסו לבקע את תעלומתו
של יוסף בשארי אחר כך סחטו מספר לימונים והכינו לימונדה כדי
לוודא סופית שאין לה טעם של סחוג. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.