בחדר (טוב, לא בדיוק חדר, יותר נכון תא) עגלגל, עם שולחן
(קופסת גפרורים, ליתר דיוק) ישבו ארבעה מבכירי הדרג בקן.
"נתכנסנו כאן היום", פתח נמלה-זכר-שתיים, "כדי לדון בבעיה
חמורה ביותר".
"שהיא?" התפרץ נמלה-זכר-ארבע.
"אני יודע שזו תקופה קשה לכולנו", המשיך נמלה-זכר-שתיים תוך
התעלמות מוחלטת, "אבל ישנם דברים שעומדים על סדר היום".
נמלה-זכר-שתיים הניח את שתי רגליו הקדמיות על קופסת הגפרורים
והמשיך בנימה החלטית: "אני יודע, שבדיוק סיימנו לבנות את הקן.
אני גם יודע שנמלה-מלכה בדיוק בתקופת השרצה. אני גם מודע
לעניין שהמשמעת אצל הנמלות הפועלות לא טובה לאחרונה, ואני יודע
שמה שאני אומר עכשיו הולך להיות קשה לכולנו".
נמלה-זכר-ארבע קם והתפרץ בחמת זעם: "תשמע שתיים, כל ישיבה אתה
עושה את זה, והעניין כבר חירפן את המחושים של כולנו. גש לעיקר
כדי שכולנו נוכל ללכת!"
"אתם נמצאים כאן כי יש לכם תפקיד", ענה נמלה-זכר-שתיים בנימה
סמכותית אך רגועה, "כמו לכל אחד בקן. בבקשה הנח לי לסיים וכל
אחד יידע מה הוא צריך לעשות". נמלה-זכר-ארבע פתח את לסתותיו
קמעה, כרוצה להגיד משהו, קרוב לוודאי קללה עסיסית, אך לא הוציא
הגה מפיו. לאחר כמחצית השניה הוריד את רגליו מהשולחן, סגר את
לסתותיו והשפיל מבטו. נמלה-זכר-שתיים לקח נשימה עמוקה (עד כמה
שנמלה-זכר יכול לנשום) ואמר משפט קצר שהקפיץ את כל יושבי
השולחן.

"לא יקום ולא יהיה!" הקיש נמלה-זכר-חמש בלסתותיו בחוזקה, מנענע
את מחושיו מצד לצד במהירות, "אתה יודע כמה שזה לא מתאים
עכשיו!"
"אני מודע לעניין, כמו שאמרתי", השיב לו נמלה-זכר-שתיים בנימה
הכי שקטה שיכל לגייס, "אבל אנחנו עומדים בפני מצב חירום. אם
תאפשרו לי להסביר-"
"זיבולים! ולא מהסוג המשובח!" קפץ נמלה-זכר-ארבע מאבן החצץ
הקטנה ששימשה לו ככיסא, "אתה תמיט אסון על כולנו!"
"טרמיט?" התעורר נמלה-זכר-שלוש משנתו, "איפה? מלחמה! לתקוף!"
"שלוש, הרגע בבקשה", אמר נמלה-זכר-שתיים בעצבנות מתגברת.
"אתה בעצמך מודע לסכנות הכרוכות בדבר!" קטע נמלה-זכר-ארבע המשך
משפט פוטנציאלי של נמלה-זכר-שתיים.
"כמו שאמרתי-"
"המלכה בתקופת השרצה, הפועלות שוב עם הקשקושים על שוויון, ואי
אפשר לעבור עכשיו קן!"
"אבל-"
"נכון מאוד!" התעורר לפתע נמלה-זכר-שלוש ודיבר בהחלטיות
מפתיעה, כאילו לא פספס אף פרט מהשיחה. נמלה-זכר-חמש ניסה
להרגיעו, אך נמלה-זכר-שלוש כבר התחיל לדבר, וכל מי שהכיר אותו
ידע שקשה מאוד להפסיק את נמלה-זכר-שלוש. "יש לך מושג מה כרוך
בעניין? כמה אופייני מצידך, שתיים!" הוא פלט נוזל דליל מפיו,
המקביל לרוק הומנואידי, "מכנס את כולנו ואומר שצריך להעביר את
הקן למקום אחר! ממש יופי! בכלל לא עלה על דעתך שצריך לפנות את
הצאצאים, לדכא את המורדות, ולהזיז את נמלה-מלכה ממקומה! שלא
לדבר על מציאת מקום חדש וחפירה של כעשרים סנטימטרים כדי להכיל
את כולנו!"
הוא התנשף והתמוטט על אבן החצץ ונרדם שוב. נוצרה הפוגה קטנה,
אותה ראה נמלה-זכר-שתיים כהזדמנות פז להמשיך לדבר.
"וכעת," אמר, "משכולנו רגועים, הרשו לי להמשיך".
"כמובן", פלט נמלה-זכר-ארבע וגלגל את עיניו הקטנות לתקרת
החדר.

"לפני כחודש, ימים מספר לאחר פטירתו של נמלה-זכר-אחת, כאשר
נמלה-מלכה החליטה להקים את קן-15F, היא ידעה שאין זה דבר של מה
בכך. יש להתחשב בכמה גורמים הקשורים למיקום הקן, ביניהם: סוג
האדמה, מרחק בטוח מטרמיטים וקרבה למזון הניתן לאיסוף בחורף."
"לאחר שהתחשבה בכל הגורמים הללו, הם הקימה את הקן שלנו. אולם
יש גורם אחד שאימנו לא חשבה עליו."
נמלה-זכר-שתיים הפסיק רגע את נאומו. לא נשמע רחש בחדר, אפילו
נמלה-זכר-ארבע שתק והקשיב כמו צאצא קטן. נמלה-זכר-שתיים הרים
מקל מהאדמה, שאורכו היה כמילימטרים מספר, וניגש אל פיסת הנייר
שהייתה תלויה על הקיר (טוב, לא בדיוק קיר, כי החדר עגול)
בצעדים מדודים.
"אנחנו", פתח, בהצביעו עם המקל על סימון קטנטן, "נמצאים כאן.
קן-15F. לא רחוק מאיתנו נמצא דבר החשוד ביותר כמגורי בני
אנוש".
קריאת תדהמה נשמעה מכל יושבי החדר.
"בני אנוש?" פלט נמלה-זכר-חמש בתדהמה.
"כן, לצערי" השיב נמלה-זכר-שתיים לשאלה אשר ספק שנשאלה.
"נורא ואיום!" קרא נמלה-זכר-ארבע.
"אכן," המשיך נמלה-זכר-שתיים בנימה הסמכותית האופיינית לו.
"כפי שניתן לראות, גם המייסדים של המחילות האחרות לא חשבו על
הגורם ההומנואידי, והקימו את הקן במקום מיושב למדי. למרבה
הצער, המחילות האחרות לא עמדו על תילן לאורך זמן".
נמלה-זכר-שלוש הקיץ משנתו והקשיב ברוב קשב, כמו כל יושבי החדר
העגלגל.
"בשלושת הימים האחרונים נהרסו חמש מחילות ונהרגו אלפים מבני
מיננו", אמר נמלה-זכר-שתיים והצביע על מקומות שונים במפה.
"מחילות 7E, 3B, 18C, 9A ו12D הושמדו כליל".

"כפי שניתן לראות, אין אחידות או חוקיות בהריסה, והיא אינה
מתוכננת מראש."
"רוצחים מתועבים", סינן נמלה-זכר-ארבע.
"לכן, אין לי כל הערכה מתי נותקף. אני מציע לסוג במהירות
האפשרית, ולעשות זאת בכמה שפחות מהומה. מצאתי מקום מושלם מכל
הבחינות, בעל אדמה טובה ומרוחק מכל מגורי בני אדם, אליו נפנה
את כולם, בנקודה 168983102", הוא אמר והצביע על מקום במפה.
"תושבי הקן לא צריכים לדעת על העניין, על מנת שהמבצע ילך בצורה
הכי חלקה שאפשר. שלוש!"
"לפקודתך, שתיים!" הוא אמר בקול מנומנם קמעה.
"פנה במהירות האפשרית את כל מחסני המזון. ארבע!"
"מהי משימתי?"
"הפסק את מרד הפועלות וקח אותן למקום החדש. אני יודע שזו משימה
מסובכת, אבל לא סתם אתה אחראי סטטוס-קוו. אני סומך עליך.
חמש!"
"שתיים!" הצדיע נמלה-זכר-חמש.
"פנה את נמלה-מלכה ואת צאצאיה הטריים לנקודה 168983102."
נמלה-זכר-שתיים הניח את המקל על קופסת הגפרורים. ניכר היה
שמיצה את כל כוחותיו הדלים. הוא קיווה שלא יצטרך לעשות את
הפינוי, אבל לא הייתה ברירה, פשוט לא הייתה. הוא נאנח בכבדות
והסתכל על כל יושבי החדר, אחיו. הוא נתקף דיכאון קל. מעולם לא
פגשו את אביהם, וכעת הם אחראים על פינוי הקן. הם הביטו בו,
ממתינים להוראותיו. הוא העריץ את אומץ ליבם.
"גשו מיד לעבודה. בהצלחה" הוא אמר וכפה על עצמו דבר המקביל
לחיוך, מתאפק שלא להזיל דבר הדומה לדמעה הומנואידית.

"אבל שפרה, אני לא רוצה להפגין."
"תסגרי את הלסתות שלך ותיקחי את העלה הזה. עכשיו!"
נמלה-פועלת-מאה-חמישים-ושבע התבוננה בעלה הקטן. הוא היה מחורר
במקומות ספציפיים ביותר, על מנת שייווצרו הסימנים הקטנים,
המדויקים, שאותה לא הבינה.
"בואי, יעל, הצעדה עומדת להתחיל. בואי!"
נמלה-פועלת-מאה-חמישים-ושבע הסתכלה על חברתה,
נמלה-פועלת-שישים, והיססה. היא חשבה על השבוע האחרון, השבוע
שבו התחיל המרד. נמלה-פועלת-חמש-עשרה קראה לכולן להתחיל לעמוד
על שלהן, ולדרוש שוויון זכויות. "גם אנחנו רוצות ילדים!" היא
אמרה.
כל נמלה זכתה לשם. שם, שם ולא מספר. נמלה-פועלת-חמש עשרה, או
כמו שקראה לעצמה, נחמה, אמרה שמספרים מנוונים את החשיבה.
"שהזכרים יישארו עם המספרים, שמות לכולן!" היא צעקה באותו
נאום, לפני כמה ימים. הכל עובר כל כך מהר, בעולם שלנו, חשבה.
נמלה-פועלת-מאה-חמישים-ושבע, או יעל בשמה החדש, התבוננה ארוכות
בחברתה חסרת הסבלנות, שפרה.
"נו, את באה? אני כבר רואה אותן", היא אמרה בקול עצבני.
"בסדר, אני אבוא", הכריזה יעל לבסוף, והרימה את העלה השחום
והיבש מהאדמה.
"יופי, חמודה", אמרה שפרה וטפחה על גבה חסר עמוד השדרה של יעל,
"תמיד ידעתי שיש לך את זה. בואי."

יעל לא ממש הזדהתה עם כל העניין של המרד. היא הייתה נמלה
פשוטה. צאצאים לא העסיקו אותה במיוחד. למה שתרצה צאצאים? לפי
מה ששמעה, הם יצורים קטנים ורעשניים, ורעש אינו חביב עליה
במיוחד. זו גם הסיבה העיקרית שלא רצתה לצאת להפגנה. מאות
פועלות צורחות בקול גדול ומנופפות בעלים עם סימנים. שפרה קראה
לזה "כתב", ואמרה שזו המצאה חדשה של נחמה, ושכדאי לה גם ללמוד
להבין את הסימנים. יעל גרדה בראשה עם רגלה הקדמית ואמרה שזה
נראה לה מיותר. מעולם לא התעמקה בזה. שפרה אחזה ברגלה של יעל
ומשכה אותה החוצה מהמכרה, משאירה את כלי החפירה מאחוריה.

עד מהרה היא התחרטה על החלטתה הפזיזה.
"שפרה, אני רוצה לחזור", אמרה.
"תפסיקי עם השטויות. את לא רוצה להפגין?" שאלה חברתה.
"אמממ... כן, אני חושבת."
"יופי. בואי איתי ואל תפחדי מהרעש. כל היום במכרה, מה הפלא
שיצאת כזאת אאוטסיידרית", אמרה שפרה ונענעה את מחושיה בחמלה.

רעש! רעש! רעש!
נחמה הייתה חובבת רעש. היא אהבה לשלהב את ההמון. היא הייתה
כריזמטית, והייתה גם מודעת לזה. כמו כל נמלה, גם לה הפריעו כל
מיני דברים בקן, אבל שלא כמו כל נמלה אחרת, היא החליטה לעשות
משהו נגד זה.
נחמה, נמלה צעירה ונלהבת, צעדה בראש ההמון. "היום", היא חשבה,
"ניקח את הכל צעד אחד קדימה. היום, נפגין מול המלכה"
"מספיק עם עבודה קשה! צאצאים זו לא בושה!" היא צעקה.
"מספיק עם עבודה קשה! צאצאים זו לא בושה!" חזר ההמון אחריה.
היא מתחה את לסתותיה בשמחה, פעולה המקבילה לחיוך הומנואידי.
היא נהנתה מתשומת הלב, תמיד רצתה לעשות דברים בדרך שלה.
"מספיק עם עבודה קשה! צאצאים זו לא בושה!"
"מספיק עם עבודה קשה! צאצאים זו לא בושה!"
היא מתחה את לסתותיה בשנית.

ארמון המלכה נראה קרוב מתמיד. היא נזכרה בהפגנה הקודמת, לפני
כמה ימים, מול משרד הממשלה. היא נענעה את מחושיה בבוז וצקצקה
בלשון שלא הייתה לה. זכרים. מעולם לא יקשיבו לנקבות. ומה היו
עושים בלעדינו? אנחנו בונות להם את החדרים, אנחנו מנקות להם
אותם, אנחנו מיילדות את בניהם. ומה קיבלנו? שכר! כמה אופייני!
ומה נעשה עם שכר? נלך לקנות איתו דברים מזכרים אחרים בשוק.
עדיף כבר לאכול את הגרגרים, מאשר לקנות עם שלושה מהם פרור לחם
עבש.

"עצרו!" צעקה נחמה בקול גדול. כל הפועלות נעצרו. נחמה קצת
הצטערה שיש לה רק תומכות פועלות-חופרות. אבל היום זה הולך
להשתנות. הן ישיגו את תמיכת הפועלות-מיילדות, ויראו את נוכחותן
למלכה.

קריאות, צעקות ונפנוף בעלים מחוררים הפרו את שלוות המלכה.
"נמלה-פועלת-שבע-עשרה, לכי תבדקי מה קורה שם, אני צריכה שקט."
"כן, מלכתי", היא אמרה.
לנמלה-פועלת-שבע-עשרה כבר די נמאס לעבוד אצל המלכה. נמלה זקנה
וממורמרת, המשריצה עשרים עד חמישים צאצאים ביום. כבר נשברו לה
החוליות מהעבודה המסריחה הזו. אז מה אם היא אימא שלה, לעזאזל.

נמלה-פועלת-שבע-עשרה יצאה אל מרפסת הארמון. היא ראתה את
אחיותיה החופרות. כל כך התגעגעה אליהן. היא נזכרה בימים עברו
בהם עבדה במחילות עם הנמלות המצחיקות והחזקות. מעולם לא יכלה
לסיים את העבודה, והן עזרו לה. היא כל כך אהבה אותן. עד שיום
אחד בא איזה נמלה-זכר טיפש עם כנפיים ואמר שהיא יותר מתאימה
לטיפול בביצים. נפלא. אמנם זו עבודה קשה פחות, אבל כמה אפשר
לטפל בגושים חסרי צורה שיצאו מהגוף הזקן של אימא?

הן צועקות, הן שמחות, הן חזקות, הן יודעות לעמוד על שלהן. היא
קינאה בהן, באחיותיה האמיצות. לרגע רצתה לצעוק אליהן משהו בעל
משמעות, לחזק אותן, להגיד להן שגם לה נשבר, וגם היא רוצה
שוויון.
היא רצתה לצאת מהארמון ולהצטרף אליהן, לצעוק יחד איתן, היא
החלה לרדת במורד המדרגות במהירות. המלכה לא תשים לב שנעלמה,
ממתי אפשר לזכור 475 ילדים?

"עצרי מיד!"
נמלה-פועלת-שבע-עשרה נתקפה פחד ואימה. היא קפאה במקומה. זכר.
"חזרי בבקשה אל אמך, היא בטח זקוקה לך", הוא אמר.
אנקות מחליאות נשמעו מחדר המלכה.
"מיד, אדוני", היא השיבה מבלי להתבונן בו אפילו.
"את יכולה לקרוא לי ארבע", הוא אמר וצחק. נמלה-פועלת-שבע-עשרה
צחקה גם כן. שניהם שכחו מקריאות הפועלות שלמטה.
נמלה-פועלת-שבע-עשרה שכחה מהמלכה ומאחיותיה, ונמלה-זכר-ארבע
שכח מהמשימה שהוא אמור לבצע. שניהם התבוננו זה בזו.

קריאה מבעיתה נוספת מחדרה של המלכה הסיחה את דעתה של
נמלה-פועלת-שבע-עשרה וגרגר תירס קטן שנזרק מהמפגינות למטה ופגע
במחושו של הימני של נמלה-זכר-ארבע, הסיח את דעתו. שניהם נזכרו
מה עליהם לעשות.

"פועלות יקרות!" קרא נמלה-זכר-ארבע ממרפסת המלוכה, "אני קורא
אליכן לפיוס!"
"שום פיוס!" נשמעו קריאות מלמטה וגרגר תירס נוסף נזרק.
נמלה-זכר-ארבע התחמק באלגנטיות והמשיך כאילו לא קרה דבר.
"דרישותיכן ייענו!"
הפועלות השתתקו מיד. לחשושים עבור בין המפגינות. נמלה-זכר-ארבע
ידע שהשיג את מטרתו. לבסוף נשמעה קריאה יחידה מנמלה אחת, שאותה
זיהה כמנהיגת המורדות.
"אנחנו רוצות אוכל במקום שכר!" היא קראה.
"תקבלו", הוא אמר.
"וחמש דקות הפסקה בכל יום!"
"תקבלו."
קריאות נשמעו מן ההמון, ספק לנמלה-פועלת-חמש-עשרה ספק
לנמלה-זכר-ארבע.
"וזכות ללדת צאצאים!"
נמלה-זכר-ארבע קפא במקומו. הוא לא ציפה שיבקשו את זה. הוא שמע,
שמועות, כמובן, אבל זאת לא תיאר לעצמו. הרי הבקשה בלתי אפשרית,
יהיה פיצוץ אוכלוסין אפילו אם כל נמלה תורשה ללדת רק פעם אחת.
"זה... בלתי אפשרי", אמר נמלה-זכר-ארבע במבוכה.
גרגר תירס מחושב היטב מצא את דרכו אל ראשו של נמלה-זכר-ארבע.
הוא איבד את ההכרה ונפל.

יעל הרגישה אשמה למדי. היות ועשתה את המעשה ללא מחשבה וללא
התראה, גרגר התירס היחיד שנזרק זוהה בברור כגרגר התירס שלה,
אותו הרימה לפני דקות מספר מן האדמה. קריאות שמחה נשמעו מכל
עבר, וטפיחות על גבה חסר החוליות לא אחרו לבוא. למזלה, חברתה,
או אחותה, שפרה, הצילה אותה ממוות בכך שאמרה שיעל קצת חולה,
ואסור לגעת בה. הפועלות שמסביבה הנהנו בהסכמה והסתפקו במחיאות
כפיים, עד כמה שנמלים יכולות למחוא כפיים.
הכל השתנה אחרי שנחמה אמרה צמד מילים רב משמעות.
"אל הארמון!" היא קראה, "בואו נראה להם מה אנחנו שוות!"

נמלה-זכר-חמש, שהגיע למקום כדי לפנות את המלכה, הופתע מאוד
לגלות את אחיו ארבע מוטל על רצפת מרפסת המלוכה חסר הכרה.
"ארבע! קום, ארבע!" הוא קרא בליווי סטירה על מחושו השמאלי של
אחיו.
נמלה-זכר-ארבע התעורר מיד, תוך נתינת סטירה משלו
לנמלה-זכר-חמש.
"יא מטומטם! מה אתה עושה?"
"היית חסר הכרה, אני חושב", ענה נמלה-זכר-חמש במבוכה.
"תפסיק לדבר שטויות, ובוא נעוף מפה, אחרת נמות בצורה לא מכובדת
במיוחד", אמר נמלה-זכר-ארבע.
"איזו צורה?"
"על ידי כמה מאות פועלות עם גרגרי תירס", הוא השיב ואיבד את
ההכרה בשנית.
"לעזאזל", מלמל נמלה-זכר-חמש, העמיס את אחיו על גבו, והתעופף
משם בדיוק כאשר ראה את נחמה עולה במדרגות, מבט של זעם
במחושיה.

"לאור התקרית המצערת שקרתה לארבע", פתח נמלה-זכר-שתיים, "ולאור
הסכנה הקרבה, אני חושש שאין מנוס מלהשתמש בכוח".
"אני דווקא לא נתקלתי בבעיות מיוחדות במחלקת המזון", אמר
נמלה-זכר-שלוש.
"שתוק!" צעק נמלה-זכר-ארבע וחזר לטבול את ראשו בעלה המכיל מים
קרים.
"לדעתי," אמר נמלה-זכר-חמש, "את התקרית שקרתה לארבע ניתן לפתור
בקלות יחסית".
"הכיצד?" שאל נמלה-זכר-שתיים.
"פשוט מאוד, הפועלות, כמו המיילדות והמנקות, לא יכולות ללדת.
רק המלכה. ככה הדברים עובדים."
"כל נמלה יכולה ללדת! אנחנו פשוט לא מאפשרים לה!" קרא
נמלה-זכר-ארבע.
"לא נכון, הן פשוט לא בנויות להטלת ביצים."
"מאיפה אתה יודע?"
"אהה..." הוא גמגם.
"כן?"
"קראתי באנציקלופדיה!" הכריז.

"אבל אי אפשר להודיע להן דבר כזה", פסק נמלה-זכר-שתיים, "הן
בחיים לא יאמינו לנו, וישליטו טרור".
הוא חשב לרגע.
"ארבע! תמצא פתרון!"
נמלה-זכר-ארבע מלמל בכעס ויצא מהחדר בתעופה.

החיפושית התבוננה בקיר כשנמלה-זכר-ארבע נכנס. למעשה, דבר דומה
מאוד היא עשתה רוב זמן היותה בקן. היא הייתה טפילה, היא לא
הייתה שייכת לכאן. אבל הנה היא, במושבת נמלים. אמה בטח הייתה
מתעלפת.
אין לה ממש תכלית, לחיפושית. היא אפילו לא זוכרת איך הגיעה
לכאן. יש לה תמונה מעומעמת של מקום אחר, עם שמש וירוק. לפעמים
הייתה מדמיינת את עצמה שם. זה לא עזר כמובן, התמונה הפכה
למטושטשת ומה שנשאר היה הקיר. מאז ותמיד. ידידים לא היו לה,
חוץ מנמלה פועלת שבאה מידי פעם כדי לתת לה אוכל, לכן התפלאה
מאוד לראות נמלה-זכר עומד בקצה החדר, איפה שיכלה להיות הדלת,
אם היה אכפת לחיפושית.

"שלום, גבירתי", אמר נמלה-זכר-ארבע.
"וברכה. מה שמך?", שאלה החיפושית, מבלי להסיר את עיניה מהקיר.
"אני נמלה-זכר-ארבע, או בקיצור, ארבע", ענה, "ומה שמך?"
"אני חיפושית", ענתה ולא פירטה. נמלה-זכר-ארבע התבונן בה
ארוכות, כמנסה לעמוד על טיבה. הוא קצת לא הבין למה יעצו לו
ללכת אל החיפושית. "היא תעזור לך לפתור את הבעיות שלך", אמרו
לו.
הוא הביט ביצור האומלל והירקרק שבהה בקיר. "אין חכמה ממנה
בקן".
"טוב, אין לי מה להפסיד", הוא אמר והתעופף לביתה של החיפושית,
לא לפני שבירר את מספר החדר, כמובן.
הוא חשב על נמלה-פועלת-שבע-עשרה. דבריו של נמלה-זכר-חמש, הדהדו
במוחו: "הפועלות לא מסוגלות להביא צאצאים, הן לא בנויות לזה".

"איך גורמים שיהיה למישהו משהו שאין לו?" הוא שאל
החיפושית לא הביטה בו, היא נשארה ממוקדת בקיר, מחפשת שם את
התשובה לחידתו. לבסוף אמרה: "לוקחים את המשהו הזה ממישהו אחר,
כמובן".
דבריה נראו לו סתומים וחסרי פשר לפחות כמו השאלה ששאל.
"רק המלכה מסוגלת להביא צאצאים?"
"רק המלכה מסוגלת להביא צאצאים", חזרה אחריו החיפושית, "אבל
תיזהרו עליהם, חיים הם דבר מאוד שביר, כידוע".
ונמלה-זכר-ארבע הבין. הוא הבין את הכל.
"תודה!" הוא פלט והתכונן ללכת. לפתע נעצר. הוא התבונן בקיר ולא
ראה בו דבר זולת קיר. נמלה-זכר-ארבע משך בכנפיו והתעופף משם.

נמלה-זכר-שתיים ישב בחדרו והתבונן במפות. הוא ניסה לתכנן את
העזיבה. מחסני המזון רוקנו כולם ונישאו לשיח הקרוב למיקום הקן
החדש, אחרי שנמלה-זכר-שלוש שכנע את הפועלות שהאוכל צריך
להתאוורר. נמלה-זכר-שתיים גיחך בינו לבין עצמו והמשיך להתבונן
במפות. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר יצטרך לספר על העניין
לפועלות. אבל בינתיים, צריך לפנות את המלכה, ולהרגיע את כולן.
ומה יהיה אחר-כך?
התפרצותו הבלתי צפויה של נמלה-זכר-ארבע קטעה את חוט מחשבותיו.

"אני יודע!" הוא צעק.
"מצאת פתרון?" הוא הסיר את מבטו מהניירות הקטנים והביט בו
בפליאה.
"נביא להן צאצאים מהמלכה", אמר נמלה-זכר-ארבע.
נמלה-זכר-שתיים התבונן באחיו ארוכות. לפתע אורו עיניו.
"גאוני! איך לא חשבנו על זה קודם?"
"חשיבה?" נמלה-זכר-ארבע הרהר, "אנחנו לא בנויים לזה", וחייך.

בישיבה שהתקיימה באותו יום, נמלה-זכר-ארבע ביקש להתחלף עם
נמלה-זכר-חמש בתפקידים.
"אני אהיה אחראי על פינוי הצאצאים, אתה תהיה אחראי על
הפועלות."
"אממ... בסדר", הוא ענה לו.
"אני רוצה לדבר עם הפועלות פעם אחת אחרונה, ואמסור את הפיקוד
לידיך."
"מה שתגיד", אמר נמלה-זכר-חמש והתבונן על אחיו, נמלה-זכר-שלוש.
מה זה משנה כבר? חוץ מזה היה לו חשד שאחיו שם מחוש על אחת
הפועלות של המלכה. למה שיפריע לו?

"בואי, יעל, המצעד כבר התחיל", קיטרה הנמלה שפרה בחוסר סבלנות,
"כל פעם את עושה את זה. גורמת לי לאחר בגלל השטויות שלך. בואי
כבר!"
"אני באה", אמרה יעל ונאנחה. היא חשבה לסרב הפעם. מה כבר יש לה
לעשות שם? גם היום הן יפגינו מול הארמון. בפעם האחרונה הן
גורשו ע"י החיילות. אותן טיפוסים מפלצתיים בעלי לסתות בגודל
ראש של פועלת, שהיו אחראיות לשמור על הסדר, וגם להתקיף כשצריך.
יעל לא תעשה מעשה טיפשי היום. היא דמיינה בעיני רוחה חיילת
מפלצתית מפצפצת את ראשה של שפרה במכה אחת, ונתקפה צמרמורת
קלה.
"בואי!"
יעל לקחה את העלה והצטרפה אל שפרה. שתיהן צעדו שוב בתהלוכת
הטמטום המיותרת. שוויון? מי צריך את זה?

נחמה בהתחלה רצתה שוב להתקיף את הארמון, אבל היא ידעה שאם
תעשה צעד פזיז היא עלולה לאבד כמה נפשות טובות, ולכן ויתרה על
העניין. הפעם הן יסתפקו בזריקת גרגרי תירס על המפלצות
המטומטמות.

"חכו, בבקשה!" קרא נמלה-זכר-ארבע. נמלה-זכר-חמש עמד בצד, לא
מבין את בקשתו של אחיו שלא להגן עליו מפני ההמון הזועם.
נמלה-זכר-ארבע נחת על במת הארמון וסגר את כנפיו.
"מה בלסתותיך?" קראה אליו נחמה.
"תקבלו צאצאים מהמלכה!" הוא הכריז.
דממה נפלה. הקהל התחיל להתלחשש. סוף סוף יש שינוי!
לפתע שאלה נחמה: "מדוע איננו יכולות להביא צאצאים משלנו?"
"כי-" פתח נמלה-זכר-ארבע והשתתק. אסור שיידעו.

"כי הקן קטן מידי", התפרץ נמלה-זכר-חמש.
"אנחנו גם עוברים לקן חדש בקרוב מאוד, כולנו, מכיוון שאין
מקום. הממשלה מבקשת מכולכן לשתף פעולה, ובתמורה תקבלו מה
שתבקשו".
קריאות שמחה נשמעו מן מהקהל. נמלה-זכר-ארבע מתך את לסתותיו
לאות חיוך.
"קח אותן למקום מבטחים, חמש", הוא אמר לאחיו ונכנס לארמון.
הוא חיפש אותה. פתאום זה נראה לו חסר טעם למדי. הוא לא ידע את
שמה, ובארמון מסתובבות כמה עשרות פועלות. איך ימצא אותה?

"סליחה, אולי ראית את הפועלת שאני מחפש?" הוא שאל נמלה שמנמנה
שעברה במקום, "יש לה מחושים ארוכים וגוף קטן".
"מצטערת, אדוני."
בתגובה דומה נתקל בכל פעם ששאל. הוא כמעט איבד תקווה עד שראה
אותה. היא ישבה שם וכאילו המתינה למשהו. הוא התקרב אליה.
"מה שמך?" שאל.
"נמלה-פועלת-שבע-עשרה, אדוני", אמרה.
"את יכולה לקרוא לי ארבע", הוא חייך. היא חייכה בחזרה. לפתע
הפנתה מבטה. "היא יוצאת", אמרה.
"מי יוצאת?" שאל.
"רימה חדשה" אמרה ואספה אותה ברגליה הקדמיות, היא הסתכלה עליה
והתמלאה באושר. היא הסתכלה על הזכר החדש הזה, והתמלאה באושר
שוב.

"בזהירות", מלמלה המלכה. היה זה היום שבו יצאו. כל פועלת נכנסה
לחדר ההשרצה של המלכה ולקחה לה רימה אחת. בזהירות.
"אני לא רוצה לקחת את הגוש חסר הצורה הזה", אמרה יעל לשפרה,
"מה אעשה בו?"
שפרה נאנחה.
"פועלת!" קרא נמלה-זכר-חמש. יעל נדרכה.
"לכי לחדר מספר 184. תמצאי שם חיפושית. לכי איתה לקן."
"נורא פשוט", היא חשבה במרירות.

"בואי איתי", פקדה יעל.
"בשביל מה? טוב לי כאן", אמרה החיפושית, לא מסירה את עיניה
מהקיר.
"יש עולם שם בחוץ, עולם חדש שמחכה לנו. את לא רוצה לראות את
העולם הזה?"
שוב התמונות. שדות ירוקים, שמש מלטפת, פרחים. היא רצתה לראות
את העולם הזה, היא כל כך רצתה.
"קן חדש ממתין לנו", אמרה יעל.
"קן חדש?" הפטירה החיפושית, "מה אעשה בקן חדש? אני רוצה חופש!
שדות ירוקים, שמש מלטפת, פרחים..."

עיניה של יעל נצצו בהתרגשות. "את רוצה להגיד לי שיש עוד עולם,
מחוץ לקן?"
"בוודאי, וכשאגיע אליו, אני מתכוונת להישאר שם", אמרה
החיפושית, וחייכה. היה זה חיוך מקסים, לא מתיחת לסתות עלובה.
חיוך אמיתי.

"שפרה! שפרה!" היא צעקה.
"מה העניין?" שאלה חברתה של יעל, אוחזת בידיה גוש חסר צורה
להפליא. יעל השתדלה לא לעשות פרצוף מזועזע.
"בואי איתי", היא אמרה.
"לאן?"
"לבחוץ! את לא חייבת להיכנס לקן החדש!"
"ומה יש בחוץ?"
"שדות ירוקים, שמש מלטפת, דברים כאלו", אמרה יעל בהתרגשות.
"מה זה השטויות האלו? שדות ירוקים? את מי זה מעניין?" אמרה
שפרה ולטפה את הרימה הקטנה.

שבע-עשרה אוחזת ברגליה הקדמיות את רינה. ככה היא קראה לה. ארבע
לא חשב שזה טיפשי, שמות, הוא פשוט הנהן וחייך. הם הולכים ביחד,
שלושתם, לעבר הקן החדש. בדרך הם רואים שדות עם ירוק, אבל זה לא
מעניין אותם במיוחד. הם משפחה, לעזאזל הכל. חופש, סוף סוף.

שפרה ונחמה חברות טובות, יש להן הרבה נושאי שיחה משותפים. הן
צועדות לעבר הקן החדש ומחזיקות את הרימות שבקעו לא מזמן
ברגליהן הקדמיות. הן מאושרות. לא עוד זכרים טיפשים שיגידו להן
מה לעשות, לא עוד עבודת פרך ללא תמורה, לא עוד הפגנות. חופש,
סוף סוף.

המלכה הולכת בכבדות, נעזרת בכמה מבנותיה. היא זקנה כבר, לא
נותר בגופה הרבה ממה שהשאיר לה נמלה-זכר-אחת. היא תמות בקרוב.
נמאס לה מהטלת ביצים. חופש, סוף סוף.

שתיים צועד ביחד עם אחיו, שלוש וחמש. הם בראש השיירה. תכף
יגיעו לקן החדש, ויוכלו לחיות חיים שקטים וחסרי פחד. מקום
בטוח. חמש מספר בדיחה. זה זמן רב לא דיברו, תמיד הייתה הרשמיות
הזו. שלושתם שמחו על השינוי. חופש, סוף סוף.

יעל והחיפושית נשארו מאחור. הן מביטות בחברותיהן מתרחקות לאט
לאט. הן אוהבות את העולם החדש הזה, שדות ירוקים, שמש מלטפת,
פרחים צבעוניים. חופש, סוף סוף.

אישה בלונדינית עם עיניים כחולות יושבת על מפה הפרושה על
האדמה. הגבר לצידה מנשק אותה קלות על לחיה. הוא קיבל חופש
מהעבודה ולה לא נותר דבר חוץ מלהיות מאושרת. חופש, סוף סוף.
הם מתבוננים בבנם הצעיר בן השלוש מטייל בשדה. לפתע קמה האימא
ממקומה.

"אוי, חמודי, נפלת", היא קוראת וממהרת להרים אותו על ידיה.
הילד הקטן בוכה, לא בגלל שנפצע ברגלו, חלילה, אלא בגלל שהוא
היחיד ששם לב שכרגע רצח 475 יצורים חפים מפשע.
החיים מאוד שבירים, כידוע.