אם ישאלו אותי מה אני זוכרת מאותם הלילות, בוודאי אענה שאת
השקט. שקט רגעי, מהול בפחד, שקט שלפני הסערה הקרבה. לפעמים
רוני היתה מתפרצת ובוכה, ואמא הייתה מרגיעה אותה עם דמעות
בעינייה. אני רק הרבצתי לה, לאמא, לכולם. שלא יהרסו לי את השקט
הזה, האחרון. הוא היה פותח את הדלת וטורק אותה כל כך חזק,
מרעיד את כל הבית העצום שלנו. השקט נעלם. רק שנאה נצחית תמשיך
להרעיל את המקום השנוא הזה, אותי. ובכל פעם הייתי בטוחה שזהו,
זאת הפעם האחרונה שהוא ייכנס ככה לבית הקטן שלנו כי - מכאן הוא
הולך רק לבית הסוהר, והוא תמיד חזר. תמיד. אני עד היום שואלת
את אמא למה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.