התעוררתי בלי רצון במיטה הרחבה שלי ברחוב פרוג 8 בתל אביב.
רק אתמול היה כאן איזה מישהו נחמד ושמן שאין לו מושג שבחורה
כוסית כמוני סובלת כל כך.
אולי הוא יראה את זה כטראגי או מסתורי ומן הסתם ימשך אלי יותר,
משהו שלא יזיז לי בכלל אלא רק יגעיל אותי.
החלון הגבוה והקטן כל כך שנוא עלי.
הוא ממטיר עלי ים של שמש לא מתפשרת.
כמה פעמים הסברתי לשמש הזאת שאני אוהבת גשם ואפרוריות
ויום יפה בעיני זה יום גשום.
אני אוהבת את דיזינגוף רק כשכולם מסתתרים תחת מטריה
ואת הים כשקו המים והאופק מתעלסים.
השכן בן ה-50 שוב מסתכל עלי עם סיגריה בפה, מקשיב לי שרה
ומנגנת בגיטרה ומוחה כפיים כשאני מסיימת,
אני מודה לו וחושבת על בדידות.
אח"כ אני מסתובבת במרפסת עם חזיה ותחתונים והוא מביט עלי עם
חברים ואני מנסה להבין למה לא איכפת לי.
כי זו תל אביב וכולם כאן ערומים, או עטופים במיליון שכבות שאי
אפשר לדעת בכלל.
אני נכנסת למטבח ומנסה שלא להעיר את השותף הזה שאני לא מכירה.
אני מכינה לי מלאווח מורחת עליו את כל מה שקניתי מהסופר שלמטה
קצת רסק וגבינה צהובה, אוכלת
וחושבת על בדידות.