בס"ד שבת   15.11.03

פתאום נשמע באוויר:
"אם עוד פעם אחת תדברי אלי כך, אני פשוט אקום ואלך".
אימא מסתכלת ושואלת מה היא אמרה.
"מה שאמרת קודם".
וזהו.
אני לא האמנתי למשמע אוזני.

אנחנו יושבים לשולחן האוכל.
גמרתי להראות לאבא תוכנית במחשב.
על השולחן סלט. אימא הביאה עוף וכל מיני.
אמרה שהעוף כולו של הנכד.
כמו פרובוקציה.
אולי הוא ביקש עוף כזה. זה עוף בגריל.
אמרתי שאני רוצה פולקה. כי לא ראיתי ירך. והיא כמובן לא תציע.
בחנתי את פנים הסיר, ממקומי המרוחק.
אחותי אומרת לה שתיזהר שלא תשפריץ עליה מהרוטב.
עוד היא אומרת והיא עונה בחטף מזווית הפה:
"עיניים, עיניים..."
היא יודעת שזה יעלה את רמת המתח באוויר.
היא צדקה.
שמעתי מישהי בתוכי אומרת: מה אמרת? למה את אומרת את זה?
אני דברתי עם אחותך. בכלל לא עליך. שוב פעם את מתחילה - טון
מכחיש ודוחה.
שמעתי מה אמרת: עיניים, עיניים...
הווו... שוב את מתחילה... טון הדבור היסטרי ביותר. והפרצוף שלה
מפוצץ.
מישהי בתוכי, שהחליטה להגן עלי סוף, סוף אמרה:
אם עוד פעם אחת תדברי אלי כך, אני פשוט קמה והולכת.

פה ושם עוד קודם, ניסו להשתיק אותי, אחותי אמרה די, די... ואבא
אמר משהו.
אחרי שאותה מישהי אמרה מה שאמרה, אבא ענה לה רק שלא תאיים.
על זה היא כבר לא ענתה. לא התכוונה לאיים.
אחרי זה הארוחה עברה בשקט.
אני בכלל לא התייחסתי אל אימא.
הרגשתי מוגנת, במרכז, במקום המגיע לי.
מרכז, במרכז הגרעין שלי.
לא האמנתי למשמע אוזני.

הבנתי שיש כמה רבדים לאדם.
ישנו הרובד הנמוך ביותר.
בו אנו צמודים אל עצמנו ללא מרווח ראייה. ללא שדה ראייה
מרחבי.
ישנו מין אוויר סמיך, דחוס, האופף אותנו ואין אפשרות לצאת
ממנו.
לא יעזור כלום. את האוויר הזה באמת אפשר לחתוך בסכין. הוא כמו
ערפל סמיך. אבל שקוף. אין איש מבחין בו, רק זה הכלוא בתוך
האנרגיה הזו מבחין בו.
זו אנרגיה שקופה, צמודה אלינו כולאת אותנו בתוכה, ולא נותנת
לנו לזוז. לפעמים רק נפשית, לפעמים גם פיזית.
את זה איש אינו מבין. איש מבחוץ שלא חווה את השתוק הזה, אינו
יכול להבין.
כי מה הבעיה לקום...
כמו האנשים הנופלים לדיכאון, ואינם יכולים לקום בבוקר.
תמיד הם אומרים שאיש אינו יכול להבין זאת. מה הבעיה לקום?
פשוט לוקחים את הרגליים וקמים.
כך האנרגיה הזו. את יושבת ליד שולחן. מישהו אומר משהו, ואת לא
יודעת איך ומה לענות. ישנה האנרגיה הזו שכולאת אותך בפנים
וזהו.
ממה זה נובע?
מפחד קדמון של היתלות באם הגדולה והמזינה. אם היא לא באה אין
לך חיים. מתקופת הינקות נמשך הדבר.
את צמודה לאותו דבר ויודעת שאם תעשי דבר מה רע, יילקח ממך אותו
מקור חיים ואת פשוט איננה.
לכן את לא מעיזה להגיב.
לא רק שלא מעיזה, את גם לא מעלה בדעתך מה הדרך הנכונה לתגובה.
וכך את ממשיכה בחייך, עם פסיכולוגים והילרים וכל מיני מטפלים
למיניהם.
כלום לא יעזור.
עד...
עד שפתאום משהו יפקע. פתאום תביני שאת לא זקוקה יותר לאותו
מקור חיים. יש לך את המרכז של עצמך, יש לך את מקור החיים של
עצמך.
ואיך פוקע פתאום כך משהו?
על ידי כך, שאת רואה פתאום בעיני הבוגר שלך את העוול שנעשה לך
מאותו מקור שאמור להיות שופע חיים.
פתאום את רואה את הקטנוניות וההרגלים המקניטים. הרגלים נחשיים.
פתאום את רואה את המשחק האמיתי. פתאום זה לא עובד עלייך יותר.
מה לא עובד?
לא עובדים עלייך התרגילים של אותו מקור. פתאום את רואה את השקר
של אותו מקור.
והשקר גדול, לבן, שקוף. פתאום הוא כל כך גלוי. כל כך ברור.
משהו בתוכך עבר מצד אחד לצד אחר.
וראית את האמת האמיתית. האובייקטיבית.
המקור משקר. איך יכול להיות שמקור החיים זה שקר וכזב? איך יכול
להיות? זה לא יכול להיות.
זאת את הלא בסדר.
והנה, נגמר המשחק.
את בטוחה כל כך בצדקתך, עד כי משהו שנאמר כאילו לא את אמרת.
משהו בך עבר מאותה אנרגיה דחוסה, לאיזה מרחב אנרגטי חופשי.
רחב.
שדה אנרגטי מאוורר, לא דחוס כל כך.
רמת אחת מעלה.
זה כה חדש, עד כי נראה תלוש מהמציאות.
משהו בך העלה ראש, עבר כמו בתרגיל ההתעמלות.
נאחזים בקורה, מרימים את הגוף בכוח הזרועות מעל הקורה.
יוצא שהראש שהיה קודם מתחת לאותה קורה, מתרומם לאיטו, והנה הוא
מעל, ואיתו מועלה חלק מהגוף.
כך הנשמה.
פתאום היא עלתה לאט ובהדרגה מאותה אנרגיה דחוסה, למשטח האנרגיה
המאוורר, החופשי. בו נראים קצת תכלת ולבן.
ומשם יצאה הקריאה בשלווה:

אם עוד פעם אחת תדברי אלי כך, פשוט אקום ואלך.