ראיתי את הקלטת עם היום הולדת שלך היום
והרגשתי משהו כמו אהבה.
חשבתי שזה מה שאני ארגיש אם תלכי לתמיד.
אני מניחה שאת עוד מעט תלכי (לתמיד(
ואני אשאר כאן לבד... ובכן, לא כל כך לבד כמו
משוחררת. אני מצטערת
אני תמיד פוחדת ממה שתגידי לי מחר, איך תבטלי את מה שאומר,
איך שוב מה שאעשה לא יהיה מספיק.
אני אוהבת אותך אבל ככה סתם הכל כל כך קשה ומעורפל
את אימא שלי וזהות שלי תאבד.
אימא, אני מבולבלת עם כל מה שאת בשבילי ועם כל מה שאת לא
אני פשוט ילדה קטנה ופחדנית
פוחדת ממה שתגידי וכשתלכי לא תוכלי לומר יותר.
כשהייתי קטנה כתבתי איזה שיר טיפשי על הסרטן.
(אני צוחקת) שיר "מקסים" על הסרטן, עם חרוזים...
"זה כואב ושורף את החיים לקחת זה שואף"...
הייתי בכיתה ג' או משהו והראיתי לכולם את החרוזים היפים שלי.
והמילים האלה, היו כאלה ריקות.. מה ידעתי?
עכשיו אין לי מילים, רק תמונה של הגוף שלך.
כשחנה אמרה שהכל אצלך רקוב מבפנים, לא האמנתי
הגוף שלך כמו תמיד. את הרי כזאת חזקה ומשפיעה.
את דועכת ואני רואה אותך חזקה,
את שותקת ואני כל כך רוצה שתדברי,
ואני חיה וקיימת ועונה על שאלות שלעולם לא תעני.