ואם זה לא ילך? ואם אני אנסה, אשתדל, אתן את הנשמה, וזה לא
ילך...
לא ילך.
ואם אני אלך לכיוון ההוא ולא אצליח? הרי אמרו לי האנשים האחרים
שקשה מאד להצליח שם, שקשה לשרוד שם, רק מעטים שורדים שם, אז
למה שדווקא אני אשרוד?
"אחח... בזהירות..." הצמידו כל השאלות האלו באגרסיביות את שתי
ידיי לרצפה וכבלו אותן באזיקים מסיביים, אזיקים אפורים בצורת
סימני שאלה. השאלות צחקו צחוק מרושע שהדהד בחלל החדר. הן היו
שבעות רצון מכך שאזיקי השאלה עשו את העבודה, לחצו על שתי ידיי
וריתקו אותן במקומן.
ידיי לא יכלו להיות בתנועה.
ואם זה לא מה שאני באמת צריכה? ואולי אני סתם הוזה - טיפשה?
וכשאני אגיע לסוף, לאן אני אפנה? ימינה או שמאלה? מה יהיה אז?
מה יהיה? איך אני אסתדר עם זה?
"אחח... די..." הן תפסו בחוזקה, הפעם את שתי רגליי, וקשרו גם
אותן לרצפה באזיקי - סימני שאלה נוספים, ניסיתי להיחלץ בכל
כוחי, להתנגד, אך השאלות גברו עלי. התקשיתי להפסיק אותן.
ואם אני אאכזב את כולם? ואם אני אכשל?
השאלה האימתנית הזו תפסה את צווארי באלימות וקיבעה אותו בשאלות
שלשלאות עשויות טבעות ברזל עבות מן הקודמות. עכשיו לא יכולתי
לעשות מאומה. הן שיתקו אותי, סימני השאלה הקשים האלו. כבלו את
כל גופי לרצפה - את ידיי, את רגליי, את ראשי. לא יכולתי לזוז.
תראי אותן. חשבתי. תראי את סימני השאלה הללו. איך הם נראים.
עקומים. הם אולי היו פעם ישרים אבל עכשיו הם כאלו כפופים.
הביטחון העצמי שלהם כל כך נמוך שהם הולכים עם הראש באדמה,
שפופים וחלשים, משענת קנה רצוץ.
"אני אצליח! אני אצליח!" פרצו את הדלת גדודים של סימני קריאה,
התייצבו זקופים והחלטיים כמו בריגדה של חרבות חדות. ללא נקודות
היסוס הם הסתערו על סימני השאלה והחלו לחבוט בהם בכל מעוזם.
"אנחנו צריכים עוד תגבורת," קראו לעברי סימני הקריאה.
"אני המלכה של העולם! אני יכולה לעשות הכל! הכל!" שלחתי אליהם
עוד חיילים - סימני קריאה, את המובחרים שבהם, החיילים הכי
אמיצים, שופרה דה שופרה.
סימני הקריאה נלחמו בנחישות ובגבורה מול סימני השאלה. הם היו
יציבים, איתנים ובטוחים בעצמם. נראה היה שאף אחד לא יצליח
לשבור אותם! ואכן כך היה. אחרי קרבות קשים ומרים שהתנהלו
בחדרי, הכריעו סימני הקריאה את סימני השאלה, והובילו אותם אל
תבוסתם, או במילים שלהם-  כיסחו להם את הצורה. סימני השאלה
ספגו אבדות רבות, והמעטים מביניהם שהתמזל מזלם ושרדו, נמלטו
במנוסה ולא העזו להראות יותר את פרצופם העקום. סימני הקריאה
חגגו את ניצחונם, ומיהרו לשחרר אותי מן האזיקים. הייתי שוב
חופשייה. קמתי מן הרצפה ונענעתי את ידיי, את רגליי, את צווארי,
הרפיתי אותם מן הלחץ.

לחשוב... לחשוב יכול להיות הדבר הכי נורא.
הוא גורם לך להירתע.
לפחד.
הוא גורם לך לא לעשות.