26.12.03 שישי

שחר מכינה עכשיו פנקייק.
עכשיו אחה"צ של יום שישי. למה לא? התכוננתי לזה מראש, נפשית.
היא רוצה להיות עצמאית.
סוכר הווניל תפוגתו 4.2003. לא טוב בשבילה. יורדת לגב' סקס
למטה, לבקש.
אני רוצה להיות עצמאית. היא אומרת.
את רוצה להיות עצמאית, בסדר, אבל כשרוצים להכין משהו, צריך
לבדוק שיש לנו בבית את כל המצרכים - אני עונה.
עכשיו ירדה שוב לבקש עוד סוכר וניל.

הלב שלי מקבל דפיקות לב.
למזלה של שחר אני יודעת מאין דפיקות הלב.
ואני נורא סובלת. ואני רוצה לבכות.
אני נחנקת.
הידעת מאין קבלתי את שירי? בבית אבי התגורר משורר ערירי.
הצרצר.
אבל אני, בבית אבי התגוררה אמי.
היא הייתה המשורר שלי.
משורר הדלות.
משוררת למצער. (מה זה בדיוק?)
היא זו שנתנה לי ביד רחבה את כל כאבי.
אני נחנקת, לבי דופק בחוזקה.
כל חושי נזעקים לעזרה.
הצילו.

הצילוני מאויבי.
הצילוני מרודפי.
הושיעוני ממחרחרי ריבי
גאלוני מחבלי אמי
ממוסרות אבי
שחררוני ממלחצי חרב

בתי במטבח - אבוי
היא רוצה עצמאות
מכינה פנקייק -  לבד.
אמא, זה טוב?
אמא, בזה לא עבר התאריך?
כמה זה שליש כוס?
אבל זה בסדר?

איפה העצמאות? את צוחקת במרירות בלבך.
מי יודע מה היא תעשה במטבח.
תקלקל, אבל היא לא יודעת מה לעשות.
אמא, אני צריכה קערת מיקסר.
היית שמה בקערת מיקסר מראש.
אה... כן?
אני צריכה חמאה מומסת.
איפה היא?
שם...
אה... במחבת. אז תמסי אותה.
תישארי על יד המחבת, על אש קטנה שלא תישרף.

והלב ממשיך להשתולל.
אני לא מלחיצה אותך?
לא.
אני יושבת פה וכותבת את התהליך.
הוא כואב.
יש רגש של פחד.
הלב כמעט קופץ ממקומו לפה, דרך בית הבליעה.
הוא עולה ויורד.
הפחד מצמית.

פנינה, למה לא ניקית אחרייך.
פנינה למה כאן יש כתם
אוי... את לא רואה מה עשית?
למה שברת כל כך הרבה ביצים.
למה נשפך סוכר?

אוי... הלב, הלב.
מחשב לצאת ממקומו.
טון הדיבור, כאילו אין סערה בפנים.

אמא, צריך מיקסר.
כתוב לערבל הכל במיקסר.
אוי... למה לא ערבבת את תערובת הביצה עם החמאה.
לא נורא לא קרה כלום. זה בסדר.
הנה, ניקח את המיקסר של סבתא.
יש לה את המזלגות הספירליות לבצק.
את רואה למה את החומרים שמים מיד בקערה?
כן...

אמא, אני רוצה להיות עצמאית.
ואת לא מבינה מי זו האמא פה.
את לא מבינה מה זאת אומרת להיות עצמאית
את לא מבינה בכלל מי מסתובב לך במטבח.
מי פתאום מחליט להיות עצמאי?
מה זה פה.
יש לך סוף, סוף מקום משלך
וכבר באים ונדחפים לך?
יש לך כבר פינה, ומישהו מוציא אותך ממנה
ובעצמאות שלו, רוצה לגנוב את עצמאותך שלך.
משהו בא, ומדיח אותך, (לא במכונת כלים מדיח אותך, אלא
ממקומך).
ואת מרגישה מיותרת
ואין לך מקום
ואין לך איש
ואין לך אלוהים

ומתוך כל זה את בכוח
אבל ממש בכוח, מזכירה לעצמך במודע
כמו חוזרת בעל-פה על משהו שידעת משכבר
זו הבת שלך,
זו ילדתך, עצמך ובשרך
איש אינו לוקח את מקומך
איש אינו מדיח אותך, לא במכונה ולא ממקומך.
זו בתך שלך שמנסה ללמוד דרכי קדם
את חוליה בשרשרת
אבל חולייתך חסרה
כי מה שקבלת,
אוי לך אם תעבירי הלאה.
את הראשונה בחוליה.
את ממציאה את הגלגל
כי את מעבירה לבת שלך לא את מה שקבלת
אלא מה שאת יודעת "שכדאי להעביר"
שלא לומר צריך, כדי לא להבהיל את כל השדים בתוכך.

המיקסר עובד.
העבודה מתקדמת.
תוך כדי כתיבת שורה ועוד שורה
מתקדם עוד נדבך בפנקייק של שחר.

השעה 18.45, עברה שעה מאז התחילה
שחר להכין את הפנקייק.
את רוצה לראות שהכל בסדר,
אבל לא, היא עדיין לא קראה לך שוב
המשיכי למלא את הדף בשחורים הקטנים האלה.
נעשה הפסקה קלה, נשחק בקלפים.
או אולי נסתכל בכל זאת...
הנה, את הבצק תעבירי בעזרת המצקת
יופי, אני מה זה אוהבת לעשות את זה
אביא שעון, כתוב 2 דקות.
בשביל מה, לא צריך. שיהיה זהוב
כתוב, אני רוצה, מה אכפת לך.
לא, לא אכפת לי. מה שטוב לך.
רק לראות אני רוצה שיהיה זהוב.
גם אני רוצה ללקק.
אז בואי תלקקי...
לא, לא את האצבע שלך.

כי שחר כידוע אוהבת לעבוד בידיים.
אמא עד עכשיו הסתדרתי.
לא, אל תטעמי, אחר-כך.
אני רוצה לראות אם גם בפנים זה טוב.
אחר-כך, היא אמרה בפסקנות.

ואני,
היא ליכלכה?
היא תנקה אחריה?
היא לא עושה בלגן?
היא לא מקלקלת?
היא לא...? לא...? ...?
כמה לאווים.

את כל הלאווים שלי בלב,
אין לי לאן להוציא.
אין לי עם מי לחלוק
את הבערה שבתוכי.

שחר, אני חייבת לטעום.
כן, רציתי לשאול אותך
וואי... איזה יופי
שתי החתיכות הראשונות
נראות כמו פטריות שזופות, רכות.
ספוגיות.
אני טועמת. וואי זה טעים באמת
עוד חתיכה

אמא די, אל תפריעי לי תזוזי מפה
את לא רוצה לטעום?
טעים, אני אומרת
כן...?
הייתי שמה פחות קמח כי זה קצת יבש
כן... זה טעים? לא כל כךת את האמת, נכון?
לא, זה טעים מאד.

וזה באמת טעים.
אבל מה קורה בלב?
מה עושים עם הבערה הזו
של "את מקלקלת, את לא יודעת
את לא... ולא..."

מה עושים?
מקשיבים לקולך הפנימי
ולחיזוק אווה בטלפון
זו היא הלא בסדר
זו היא האשמה
היא האמא, היא זו שצריכה לתת
הגנה וטיפוח לילדיה.

ואני מורידה שכבת אבק מלבי
מנסה בכל כוחי לשחרר
טעים מאד...
אבל זה באמת טעים.
וכן, שחר מדיחה לא אותי, אלא את הכלים.

אוי... נפל פנקייק...
אין דבר מותק. תרימי ותמשיכי
כשאת רוצה לראות את הפנקייק מלמטה, את פשוט מקפלת טיפה.
אוי... תישארי על ידי...
זה בסדר מותק, לא קרה כלום.

וכל הכבוד לך...
קודם כל, כל הכבוד לך, אחר-כך לי, היא אומרת.
נכון, אני מאשרת.
כי לולא את לא הייתי יכולה לעשות...
נכון, את לא יודעת איזה עבודה אני עשיתי
כדי שאת תוכלי ככה לעמוד פה, ולעשות פנקייק.

כל אחת מכירה בכבודי.
הצלחתי לשבור את השרשרת.
שלחתי אותה לכל הרוחות בים.
נשארו צלקות, נשארו ספיחים
אבל הפנקייק בצלחת.

בתיאבון.