ביום שישי דרסתי ילדה בכיתה ח', קראו לה ריקי והיא נורא אהבה
לצייר.
היא דיממה בשקט על המדרכה לידי עד שאמבולנס בא ולקח אותה
לאיכילוב.
קוראים לי שירלי, אני מיצובישי סופר לנסר אפורה מודל 98, די
שמורה, די נקייה עם מערכת שעלתה משהו כמו 3,000 שקל.

אני חייבת לציין שזה די מעצבן להיות מכונית בימינו, כל אחד
יכול לקחת אותי לסיבוב (ככה קוראים לזה היום) כשמתחשק לו,
פותחים לי ת'תחת ומכניסים לי לשם דברים בלי שאני מתלוננת והכי
גרוע, תמיד מאשימים אותי בכל תחלואות החברה הדפוקה שלכם.
האוויר מלוכלך? זה בגלל המכוניות והזיהום שלנו. מהומות
בבר-אילן? זה כי נסענו שם בשבת. אנשים מתים? חייב להיות בגלל
תאונות הדרכים.

ביות שישי ההוא נסעתי עם יוסי לאיזו מסיבה בת"א, הוא החנה אותי
ליד רובר אדומה וחמודה, ככה שלא היה משעמם.
היא סיפרה לי שמחר היא נוסעת לגולן לטיול ושבוע הבא היא תהיה
באילת. די קינאתי כי הכי רחוק שהגעתי בחיים שלי היה תל-אביב או
פתח-תקווה והרובר המשטרמטת הזו רואה את כל הארץ.
יוסי חזר וישר הרחתי שתי קרלסברג ווודקה תפוזים.

התחלנו לנסוע וברחוב גורדון יוסי לא שם לב לרמזור ויוסי לא שם
לב לריקי. אני דווקא צעקתי לו שיעצור אבל אתם הרי אף פעם לא
מקשיבים לנו, אתם הרי נהגים כל כך טובים, לא??
עד שהוא לחץ על הברייקס העפתי את ריקי לקצה השני של הרחוב.
שבוע שלם היא הייתה מחוברת למכשירים עד שהרופאים קבעו את מותה
ב- 14:58.

"למזלי" אני רק קצת נפגעתי מקדימה, לא משהו שאבנר המוסכניק לא
יכול לסדר, אבל בפנים, הרגשתי שכל העולם נפל עלי.
אני יודעת שאתם חושבים שבגלל שאנחנו מכוניות אז לא אכפת לנו
משום דבר חוץ מכמות השמן או הדלק וזה פשוט לא נכון!!
תאונה זו טראומה לכל החיים.
כמובן שהעיניים המלוכסנות הכועסות נשארו, אבל זה בגלל שאני
מיצובישי וככה אני נראית ואין לי ברירה.

המשטרה לא הצליחה להוכיח שיוסי היה שיכור והמשפט שלו יתחיל
בעוד חודש. אני לעומת זאת לא סלחתי לו על מה שהוא עשה לי
ולילדה המסכנה, ועד היום אני עושה לו בעיות עם ההתנעה ומשחקת
לו משחקים עם האימוביליזר.
אחרי ההלוויה יוסי עמד על הקבר ובכה, הוא ביקש מהקבר סליחה
ואמר שהוא לא התכוון.
באותו זמן חיכיתי בחנייה ונתתי לשמן לנזול.

דמעות של מכונית.