"תתרחק מהילדה ותראה לנו את הידיים שלך, ואל תחשוב על להטיף
לאנשים מסביב על לנטוש את האלוהים שלהם!" צעקו עליי אנשי אבטחה
של המקום, מה נותר לי לעשות חוץ מלהרים את הידיים באוויר
ולהתחיל ללכת לכיוון היציאה "שאלוהים יקלל את נשמתך!" צעקה
עליי אישה שנשאה סל קניות גדול שנושא סמל של חנות מצרכים
נוצרית שנמצאת באזור.

אולי כדי שאתחיל מההתחלה כדי שתבינו למה רוצים שאני אסתלק
ממקום כלשהו בכלל, וכדי שתבינו גם כן מה הבעיה בכל העניין.

ישבתי בתחנת הרכבת לכיוון הערים החדשות שניבנו בתוך הים, ישבתי
על אחד הספסלים וקראתי עיתון כשהתיק גב שלי נמצא מתחת לספסל.
בזמן שקראתי בעיתון על העלייה באלימות והפשיעה, ואיך שמנסים
להסביר זאת בכך שהשטן מושך את האנשים לעשות מעשים נתעבים, באה
אליי ילדה קטנה שנראתה כבת חמש בערך, עם שיער ארוך ועיניים
חומות ותמימות, נזכרתי שראיתי אותה קודם עם אימא שלה שישבה
במרחק של מספר צעדים מאיתנו, הילדה כל הזמן הסתובבה מסביב
ושאלה אנשים שאלות, לא הקשבתי לה קודם, אבל היה ברור שהיא רוצה
לשאול אותי משהו. היא הסתכלה בי במבט מסוקרן שהצביע על כך שהיא
מעונינת לשאול אותי משהו "כן?" שאלתי אותה עם חיוך קל, היא
המשיכה להביט בי עוד רגע או שתיים, "מה השם שלך?" היא שאלה
אותי כשהיא מחזיקה משהו מאחורי גבה עם שתי ידיה. "יובל", עניתי
לה בעודי סוגר את העיתון ונשען אליה. "גם לי קוראים יובל", היא
קראה בשמחה. "באמת?" שאלתי אותה בפליאה, יודע שאני לא ממש אוהב
את זה שגם היא נושאת את שמי, אבל לפחות היא חמודה לעומתי. "זהו
שם יפה במיוחד", אמרתי לה וקרצתי, היא גיחכה והמשיכה לנעוץ בי
מבט סקרני. "איך קוראים לאלוהים שלך?" שאלה אותי הילדה הקטנה
עם מבט תמים ומתוק כזה שיש לילדים קטנים מאוד, "לאלוהים שלי
קוראים מירי", הסתכלתי עליה רגע או שתיים לפני שעניתי לה, "אין
לאלוהים שלי שם".
"למה?" היא שאלה אותי עם הקול התמים הזה שלה, "כי אין לי
אלוהים", אמרתי לה, ומיד החלו הצעקות, "תתרחק מהילדה שלי
אנרכיסט אחד!" אימא שלה צרחה עליי, התכוונתי להשיב לה אך
הצעקות שלה משכו קהל שממש לא רציתי להתעסק איתו. "ביטחון,
ביטחון! בואו לעזור לי...!" האימא המשיכה לצרוח ואני ידעתי
שהסתבכתי בצרות מעל לראש שלי מבלי שאני ארצה בכלל, לקחתי את
התיק על הגב כשאני לא בטוח למה לצפות. תוך שתיים שלוש דקות
הגיעו אנשי האבטחה כשאני ממשיך לשבת במקומי מנסה לשמור על קור
רוח בעוד האימא ההיא המשיכה לצעוק עליי, "מה הבעיה גברתי", שאל
אחד מאנשי הביטחון בצורה שניראה כאילו הוא כבר חושב להתפטר
מהעבודה בגלל נשים שצורחות מעכברים, "האיש הזה חסר אלוהים ועמד
להטיף לבתי!" האימא צעקה על אנשי הביטחון שהתעוררו ונראו
דרוכים יותר ממה שהם נראו רק לפני שניה. "תתרחק מהילדה ותראה
לנו את הידיים שלך, ואל תחשוב על להטיף לאנשים מסביב על לנטוש
את האלוהים שלהם!" צעקו עליי אנשי אבטחה של המקום, מה נותר לי
לעשות חוץ מלהרים את הידיים באוויר ולהתחיל ללכת לכיוון
היציאה. "שאלוהים יקלל את נשמתך!" צעקה עליי אישה שנשאה סל
קניות גדול שנושא סמל של חנות מצרכים נוצרית שנמצאת באזור"
."זונה האישה שילדה אותך!" צעק עליי בחור שניראה מרושל לגמרי
ובטוח לא התמזל מזלו בחיים, "שאלוהים ירחם על ילדייך האומללים
שלא ראו את האור", שמעתי אדם זקן אומר לימיני וראיתי אותו צולב
את עצמו, "תצלוב את עצמך חוטא בן בליעל שכמותך, למען שאלוהים
ירחם על צאצאייך!" צעקה עליי אישה זקנה שבקלות היה ניתן לטעות
אותה למכשפה, למרות שלפני עשר דקות כשעזרתי לה לשים את
המזוודות בערימה נוחה בעגלה היא התנהגה אליי כאילו אני מושיעה.
הם המשיכו לצעוק עליי דברים בעוד שני אנשי הביטחון צעדו משני
צידי כאילו אני פושע שעלול כל רגע לקפוץ על האנשים ולנסות
להרוג אותם. כל צעד נוסף ניסיתי לשמור על שלוות רוחי כי ידעתי
שאם אצעק עליהם הם יתחילו לזרוק עליי פירות, ירקות, ומה לא.
כשלבסוף יצאתי מהתחנה היה לי מספיק זעם כדי לרצות לשרוף לפחות
חמישים איש על המוקד, לצלוב שלושים ומשהו איש נוצריים כדי
שיפסיקו לומר לי לצלוב את עצמי, ולצעוק על איזה כומר אחד,
'שאלוהים שלך ייתן ביס בביצים שלך, גם כך אתה לא צריך אותם!'
אך כמו אידיוט חכם, אני שתקתי וצעדתי לעבר אזור שבו ידעתי שאני
אהיה בטוח ולא אלך להרוג מישהו במו ידיי. הלכתי לעבר אזור
"המנודים" וחסרי האלוהים אחרי הכל, בכל מקום בו יש אל חובה
שיהיה אנטי אל, ואפילו שיש הרבה אנשים ש"חזרו בתשובה" חייבים
להיות כמה אנשים שמתנגדים לכל הקטע של סמים להמונים, במיוחד
סמים קטלניים שכאלו. כשהגעתי לעבר הפאב הקבוע שבו אני פוגש את
כולם לא ציפיתי לראות אף אחד, אבל היה המון זועם שבדרך כלל אין
שם, האנשים נשאו שלטים שהיו רשומים עליהם את הסיסמאות הרגילות
כנגד חסרי האלוהים. 'יצורי אופל לגיהינום', 'תיראו את האור
ותיגאלו', 'תלכו כבר לעזאזל תפלצים שכמותכם!', ועוד מיני
סיסמאות לא מתוחכמות שהן מוכרות כבר שנים. "מרפי לא אוהב אותנו
היום", נבהלתי כששמעתי את הקול של ידידה שלי פתאום מאחורי. "מה
את עושה כאן?" שאלתי אותה מבולבל לחלוטין "פיטרו אותי... כי
הייתי אני", היא השיבה למבט השואל שלי. "אז מה נעשה עכשיו?"
היא שאלה אותי עם הקול האדיש והקר שלה. "אני לא יודע מה איתך,
אבל אני רוצה את המשקה הקר והטוב עם מוזיקה טובה ברקע שתדפוק
לי את הראש חזק", השבתי לה מתחיל ללכת לעבר הפאב. "הם לא יתנו
לך להיכנס", היא צעקה אחרי, "שרק ינסו, התחלתי את היום חרא
ואני לא מתכוון שהוא הסתיים ככה!" קראתי לה בחזרה, ידעתי שהיא
לא תבוא איתי לעבר הפאב, היא רק תצפה ואחר כך  תעזור לי ללקק
את הפצעים, רק שכעסתי מכדי לעצור, כבר ברחתי מהמון אחד, המון
זועם שני יחטוף בביצים על כך (או ידאג לכך שאני אוכל לעבור סוף
סוף את יישור השיניים הזה שתמיד אימא שלי אמרה לי שאני צריך).
הלכתי לעבר ההמון שהתחיל להסתכל אליי ולחסום את הדרך כשהם
עומדים מלפני הכניסה ומאחוריהם יש ספסלים הפוכים ופחי אשפה
גדולים אשר חוסמים את הדרך. "לא יהיה הדבר שכזה!" צעק עליי אחד
מהאלה עם הקעקוע של מגן דוד על מצחו, כדי להגן מפני שדים ומזל
רע. "תנו לי לעבור", אמרתי בשקט אליהם, כמובן שהם התחילו להקיף
אותי מכל עבר ולחסום כל דרך בריחה שאולי הייתי חושב עליו ביום
רגיל. "אמרתי שלא יהיה הדבר שכזה!" צעק עליי אותו הבחור,
"מצטער, חשבתי שאתה מתכוון לכך שאתם לא תעקפו אותי כמו בהמות
חסרות השכלה"
"לא יהיה הדבר..." התחיל שוב לצעוק לעברי הבחור, "שכזה." קטעתי
אותו באמצע, "כן, שמעתי אותך בפעם הראשונה חמור דו יבשתי
שכמותך... אבל לא הבנתי האם התכוונת שלא תהיה טיפשות שכזאת, או
לינץ נוסף בשכונה הזאת..." צעקתי לעברו בחזרה.
"ארור תהיה חסר מולד שכמותך, ארור תהיה לעולמי עד!
"וזה אמור להפחיד אותי?
"שאלוהים יקלל אותך בנצח נצחים!" צעקה עליי נערה שבטח אפילו לא
בת 16 "מי אמר שסבך לא קילל אותי כבר בזה?"
היא הביטה בי בתדהמה, "אתה מכיר את סבי?" היא צעקה עליי בעודה
זורקת עליי נעל שכנראה הייתה בתיק שלה, היא פספסה אותי במטר או
שתיים ופגעה בקהל שבצד השני של המעגל. "אם זה אותו חמור שפגשתי
בדרך לכאן, אז כן, כי אתם נראים דומים כמו שתי טיפות מים!" היה
ברור שזה עצבן אותה, מספר אנשים לידה החזיקו אותה כדי שהיא לא
תנסה לרצוח אותי או משהו. "תעשו לכולם טובה ולכו מפה!" צעק
עליי מישהו אחר, "תצלוב את עצמך לגאולה או שתישרף בגיהינום"!
"תצלוב את הביצים שלך יא קוף פרהיסטורי שכמותך!" צעקתי לעברו
של האחרון, "ארור תהיה כלב בן כלב!" ונראה שגם הוא מתכנן להרוג
אותי. אך לאט לאט ההמון התחיל להירגע כשאיזשהו אם זקן מאוד
הגיע, קעקוע של צלב עם מגן דוד חצי סער על מצחו שיוצרים משולש
משונה כזה על מצחו, תפילין על גבו, כיפה של כומר על ראשו, ומטה
משונה בידו, הגיע לקדמת המעגל מלפנים לי, ואני נעצתי מבט
משתוקק בפאב שמאחוריו. "הצטרף אל המאמינים וקבל עלייך את
האלוהים." הוא אמר בקול שליו ונשמע כמו אחד הספרים האלו
בספרייה שמוצאים רק במחסן, או באשפה שליד. "את האלוהים של מי,
שלך או של הילדונת המסכנה הזאת שם?" שאלתי אותו והצבעתי לעבר
אותה נערה שזרקה עליי נעל ונראתה מבוישת למדי באותו רגע. "קבל
עלייך את האלוהים הכל יכול." הוא חזר ואמר מוציא אותי מדעתי
לאט אבל בהצלחה יתרה עם קולו החלוד. "תן לי לשאול אותך שאלה
שדפקה לי את הבוקר", אמרתי לעברו כמעין אתגר, הוא רק הנהן
בראשו "איך קוראים לך?" שאלתי אותו בעודי מדמיין איך אני הולך
לקנות כוס גדולה במיוחד היום כדי להרחיק את הכאב הראש שעולה
וצומח לי. "קוראים לי ג'וסף איג'מאיל בן יצחק", הוא אמר לי,
וכמעט יכולתי להישבע שאני הולך לחנוק אותו כי הוא מושך את הזמן
יותר מדי והיום עדיין לא התחיל. "ומה שמך שלך נער צעיר...?"
התחלתי לצחוק כשהוא שאל אותי את זה.
"שמי הוא יובל", עניתי לו, "ואין לך צורך לדעת עוד כי איני
מתכוון להיות ידיד שלך יצור עתיק שכמותך", אמרתי לו כשניראה
היה שהוא עומד להוסיף לשאול אותי עליי ולנסות להתחבר אתי. "ומה
שם האלוהים שלך?" שאלתי אותו.
"לאלוהים שלי אין שום שם." הוא השיב לי בחוסר הבנה, ואף נראה
שהוא הולך ומתעצבן. "ולמה אין לו שם... יתכן שאין לך אלוהים...
כי רק הבוקר יובל אמרה לי שיש לה אלוהים עם שם". האיש הזקן
הביט בי בבלבול, "מה אתה מדבר שטויות", צעק עליי אחד מהאנשים
שמסביב.
"היא דפקה לי את הבוקר", צחקתי לעברו של הזקן שניראה מתוסכל
במיוחד, "ילדה קטנה בת שש דפקה לי את הבוקר!" ואז החלטתי
להוציא את העצבים שלי על ההמון המסכן שעמד מסביבי, במיוחד
כשראיתי את הידידה שלי נכנסת לפאב הקטן והנחמד שאני כל-כך
רציתי להיכנס לתוכו. הרמתי אבן מהרצפה וזרקתי אותה לעבר הקהל
המבולבל והנזעם שעמד סביבי ורצתי לעבר הנערה שזרקה אליי את
הנעל, היא נבהלה וניסתה להימלט מפני וכולם ציפו שאני אתקוף
אותה, אך הכנסתי בעיטה לביצים של אותו אחד שצעק לי לצלוב את
עצמי, הוא התקפל על הרצפה כמו כלום. הכנסתי אגרוף לאף של בחור
אחר שעמד לידו, ומרפק בצלעות למישהו שניסה לעצור אותי מאחור.
זה ניראה כאילו הם לא מוכנים לזה, בדרך כלל הם אלו שמכים
נמרצות "בכופרים חסרי הנשמה", וזו אולי אחת מאותן פעמים
ששומעים עליהן בחדשות שאיזשהו אידיוט החליט לצאת כנגד ההמונים.
לקח זמן מה אבל מתישהו המשטרה הגיעה והפרידה ביני לבין אותם
אנשים מקועקעים אשר איזה עשרים מהם היו עם חבלות חמורות כאלו
ואחרות, וחלק לא יוכלו לעשות שום ביצועים במיטה למשך חודש
וקצת, אני לעומת זאת הייתי חכמולוג ושטן אמיתי, כל הזמן נדחפתי
לתוך ההתקהלויות כך שהם לא ידעו מי זה אני, כמובן שהתיק שלי
נפל ואחר כך לקח לי זמן למצוא אותו ולגלות שהכול בו הרוס.
המשטרה שחררה אותי בו במקום ונתנה לי ללכת כי הם לא היו צריכים
אותי. נכנסתי לפאב וראיתי שם כבר מספר פנים מוכרות. "אז נו...
ניצחת את הממזרים?" שאלה אותי הידידה שלי כשהתקרבתי לדלפק
"הבני זונות רימו..." השבתי לה
"תרצה את הרגיל...?" שאל אותי הברמן, מעולם לא קלטתי את שמו,
אך הוא בהחלט אדם חביב ובעל לב טוב. "בכוס הגדולה ביותר שיש",
אמרתי ושמתי את הכסף על הדלפק כמו תמיד מראש, כי ככה הוא מחייב
את הלקוחות, כסף לפני משקה. "למה אתה כל-כך שונא אותם?" הידידה
שאלה אותי, "כי הם בני-זונות, לירון, ופשוט נמאס לי לברוח
מהחולירות הצבועים הללו".
הברמן שם את המשקה על הדלפק מולי ולקח את השטר, "למה באמת אין
לך אלוהים ילד?" הוא שאל אותי בעודו שם את הכסף בקופה.
"הוא לא עוזר עם העצירות הנוראה שיש לי", השבתי לו ולקחתי
לגימה ארוכה מהמשקה.