זאת היא, הילדה הכי מוזרה שאני מכירה. היא חייה בעולם ורוד,
הבגדים שלה ורודים, החדר שלה ורוד, היא אפילו חושבת ורוד,
ה-כ-ל אצלה ורוד. אף פעם לא ראיתי אותה עצובה, אף אחד לא ראה
אותה עצובה. תמיד החיוך הגדול הזה, עם השיניים הלבנות שישר
קופץ לעין. היא תמיד יודעת מה להגיד, איך לענות, מחלקת לכולן
את העצות שלה. היא גם אף פעם לא רבה עם אף אחד, כולם חברים.
תמיד מספרת לנו סיפורים כאלה מעניינים, אני ממש חושבת שמהחיים
שלה צריך לעשות טלנובלה. הכל קורה דווקא לה, כאילו אלוהים ישב
יום אחד, כתב תסריט ואז ברא אותה.

אתמול ישבתי וחשבתי, איך אצלי הכל רע ואצלה הכל כל-כך טוב?
למרות שאין לה חבר, היא לא מהסביבה שלנו והיא מנהלת חיים ממש
לא שגרתיים. אף אחד לא יודע עליה באמת משהו, וכולם כל-כך
נמשכים אליה, כל העיניים עלייה, יש לה אפילו חברות מבחוץ.

זאת היא הילדה המוזרה שאני מכירה.
לא! זאת אני.
זאת אני יושבת ומסתכלת על עצמי מבחוץ, חייה בשקר מוחלט, חייה
בעולם של בריחה, הכחשה, ממציאה לעצמי חיים שלא שלי.
וברגע הקטן שאני יושבת ומסתכלת עליי מהצד, כל-כך טוב לה, לילדה
המוזרה שאני מכירה.