תמיד אהבתי את סבא שלי, הוא היה אומר לי שאני מיוחד ואני
האמנתי לו, אפילו שהוא לא קנה לי וורטרס אוריגינל, כי הוא הביא
לי 50 שקלים בכל חג ו 200 שקלים ביומולדת וכמו כל הסבאים הוא
נראה אמין וישר מספיק כדי שאני אאמין לו.
גם במחשבה שנייה, לא נראה לי שיש לו אינטרס לשקר לי, הרי לא
נתתי לו שום דבר בתמורה חוץ מקצת אהבה, ומאהבה, כמו שאומרים,
אי אפשר לקנות במכולת.

אבל אתמול הכל השתנה, הייתי אצל בן דוד שלי ובין שיחה על בנות
ועל נרגילות הוא אמר לי שסבא שלי, שלנו, אמר לו שגם הוא
מיוחד.
סבא שלי!! אתה חושב שאתה מכיר בן-אדם אחרי 21 שנה, אבל לא,
בשנייה אחת כל מה שאתה יודע לא שווה כלום ואתה חוזר לנק' אפס.
אמרתי לבן-דוד הזה שהוא הוזה ולא יכול להיות כי סבא אמר לי
שאני מיוחד לפניו כי אני יותר גדול בחצי שנה אז הוא אמר לי
שנתערב ואני אשאל את סבא שלנו, הסכמתי והתערבנו על חבילת
סיגריות.

יום אחרי זה נסעתי לבקר את סבא שלי. דיברנו קצת small talks
ואז זרקתי את הפצצה: "זה נכון שאמרת ליניב שהוא גם מיוחד?"
הוא הסתכל עלי שנייה בעיניים פעורות ואז השפיל את מבטו לרצפה
ולחש לי: "כן".
פרצתי בבכי. אבל למה? חשבתי שיש בנינו משהו מיוחד? כמה זמן זה
כבר קורה מאחורי הגב שלי? התחלתי לצעוק עליו שזה לא פייר כי לו
יש כמה נכדים ואין לו בעיה להתפרפר בניהם אבל לי יש רק סבא אחד
כי השני נפטר וכל העסק הזה לא מקובל עלי ואני רוצה להיפרד.
הוא התחיל למלמל תירוצים שלא ממש עניינו אותי וביקש שאני לא
אעזוב. אמרתי לו שהוא צריך להחליט עכשיו את מי הוא אוהב יותר,
אותי או את יניב אחרת אני יוצא מהחדר והוא לא יראה אותי יותר.
הוא הסתכל עלי ואמר לי לחכות, הוא נכנס לחדר ויצא אחרי דקה עם
קופסה קטנה וחומה עם מדבקה קטנה: "מקופלת, 50 יח'".
פתחתי את הקופסא, לקחתי שתי חתיכות והתכוונתי לצאת. נעצרתי,
חזרתי אליו, נתתי לו נשיקה על הלחי ולקחתי עוד חתיכה.

כנראה שאני באמת מישהו מיוחד.