השעה שש ארבעים וחמש בבוקר והשעון המעורר מצלצל בחדרו של אריה
לביא (לוינגר). הוא התעורר כבר לפני חמש דקות, מכוחו של הרגל
רב שנים, ואת השעון הוא מכוון רק "לשם ביטחון".
שותה נס קפה בחלב - חלב דל שומן למען הדיוק, עם אחד סוכרזית
ומכרסם עוגית קטנה, מעין פכסם דל קלוריות. מייד אחר כך, בשעה
שבע בדיוק, יוצא מדירתו ברחוב יוחנן הגדי (דירת שלושה חדרים,
קומה ב' על עמודים, אותה ירש מהוריו בלי שום ויכוח, בהיותו בן
יחיד). חותך צפונה לכיוון הירקון וצועד לאורכו, תמיד מזרחה.
כמו כל חייו, מסלול הליכתו קבוע ושגרתי וללא שום גיוון.  
אוהב הוא להאזין לרעשי הבוקר החדש המתעורר לחיים, לקולו של
הטבע, כפי שהוא מכנה זאת בינו לבינו. למד לצפות בציפורים
ולזהותן על פי מראן ועל פי קולן. ובלכתו, כרויות אוזניו
"למוזיקה של הציפורים", לצריחות הרמות של הדררות הירוקות על
צמרות עצי האקליפטוס, לצוויחתם הצרודה של העורבים החצופים
והעורבנים הפוחזים, לציוצם הבלתי פוסק של הדרורים ולזמרתו
הענוגה של השלדג לבן החזה. לכן בצעידתו אוזניו תמיד חשופות.
אריה מקפיד ללכת ממש על שפת הירקון, נהנה לשמוע את חריקת עלי
השלכת תחת נעליו. במגזין כלשהו קרא, שאין זה בריא להלך על כביש
או מדרכה, אי לכך יעשה כל מאמץ לצעוד תמיד רק בשוליים שלהם.
חולף בינות לעצי האקליפטוס עבי הגזע וליד מתקני הנופש הפעיל.
עוד  מעט  יעבור מתחת לגשר, לצדו השני, המטופח בדשאים ובשבילי
הליכה.
בגניחה הוא מתכופף ומרים בקבוק משקה מרוקן מתכולתו, שהוטל לצד
משעול  ההליכה, מקונן בלבו על עמישראל חסר התרבות, ומשליכו לפח
האשפה.
בגיל חמישים ושבע, לאחר עשרים ושתיים שנות עבודה רצופות
בארכיון של קופת חולים, זימן אותו המנהל לשיחה אישית נדירה.
"תראה", אמר לו מתנצל, "אנחנו ממחשבים סוף - סוף את הארכיון
ולא בטוח שתוכל להשתלב... אינך צריך לחשוש. לא נזרוק אותך
לכלבים... אנחנו מאוד מעריכים את מסירותך והתמדתך ומציעים לך
לפרוש לפנסיה מוקדמת - כמובן עם כל התנאים המתבקשים שמגיעים
לך, אותם הרווחת בצדק וביושר"... (אריה מסכים מיד. הוא חולם על
היום הזה כבר זמן רב. עבודתו המיותרת, העלובה, נמאסה עליו מזה
שנים רבות. הוא שמח שמישהו מחליט בשבילו, כי קשה לו לקבל
החלטות, ובעיקר כאלה שיפגעו בשגרת חייו הבטוחה).
מצדו השני של גשר הירקון גדל מאוד מספר הצועדים והרצים. רבים
מוכרים לו ממראית עיין, משום שגם הם כמוהו מתמידים ויוצאים
מביתם כל יום באותה שעה. אליהם מתווספים צעירים רוכבים על
אופניים וכלבים רבים, שרצים או הולכים לצד בעליהם, מסתכסכים
ומשתובבים זה עם זה בעליצות.
"אין ספק שיש קשר בין מראה הכלב למראה בעליו", חולפת מחשבה
מהירה בראשו, כשכלב בולדוג ענק חולף על פניו, גורר אחריו
בשרשרת ברזל שחוליותיה עבות, אדם נמוך קומה מוצק ושרירי, שראשו
קרח לחלוטין ולסתותיו רבועות כשל הכלב, מזוויות פיהם זב ריר
ומראה שניהם מפחיד ומאיים.
"ושוב, למה שוב שכחתי לקחת נייר לקינוח האף", הוא גוער בעצמו
וגורף את חוטמו בשרוול חולצתו. כל ניסיונותיו להיפטר מהנזלת
הכרונית שמלווה אותו כל חייו עלו בתוהו. תרופות כאלה ואחרות,
רופאים וקוסמים, דבר לא עזר. והרופא האחרון שאליו פנה, הכעיסו,
כשאמר לו, שזוהי נזלת פסיכוסומטית, ולהקלת התופעה יזדקק לטיפול
נפשי. עזב את מרפאתו בטריקת דלת.
עוד מעט יחלוף על פני פינת החי הזנוחה והעצובה, יעקוב להרף עין
אחרי היענים העגמומיות, שנוצותיהן המזוהמות נושרות ויצפה בקנאה
בשייטים השריריים, הבנויים לתלפיות, שבתנועות בטוחות וקצביות
מפלחים את מי הנהר. (מראה השייטים מעורר בו כל יום מחדש, כבר
עשר שנים ויותר, את אותה תגובה: הוא צובט את בטנו הרופסת, אותה
הוא מכנה "כרס של פקיד", ומחליט שמחר לכל המאוחר יתחיל לעשות
תרגילי התעמלות לחיזוק שרירי הבטן).
מאז שבנו ובתו עזבו את הבית, לפני כשלוש שנים, חיי המשפחה שלו
ושל אשתו משמימים ביותר, ופסקו ביניהם כמעט כל יחסי קרבה.
("אנחנו גרים אחד ליד השני ולא אחד עם השני", כפי ששמע אותה
סחה בטלפון לאחת מחברותיה).
הוא עבר להתגורר בחדר הילדים, העביר לשם את כל חפציו ואז גם
גילה את אוסף הבולים שלו, שהיה מונח בארון של בנו, משך עשרות
שנים. נדהם לגלות מה רבים הבולים, רובם ככולם של בעלי חיים,
ושמחה אמיתית הציפה אותו, כאשר גילה את האלבום השחור.
עכשיו עולה אריה על הגשר המוביל לצדו השני של הירקון, חוצה
אותו במהירות הרבה ביותר. מאז קריסת גשר המכבייה ותקרות ה"פל-
קל" אינו בוטח בגשרים ובאולמות שתוכננו ונבנו על ידי מהנדסים
ופועלים ישראלים. ממעיט ככל האפשר לחצות גשרים, הפסיק ללכת
לחתונות.
מספר ההולכים מתמעט עתה ולעיתים הוא צועד לגמרי לבדו, שרוי
בהרהוריו.
בולי אריות ולביאות היו מהאהובים עליו ביותר בילדותו. שעות
רבות היה מתבונן בהם, נעזר בזכוכית המגדלת העגולה, אותה קיבל
מתנה ליום הולדתו.  
אותם בולים בחר לשים באלבום השחור, שהיה הראשון שקיבל והיפה
ביותר בעיניו. בולי אריות מקניה וטנזניה, אריות עומדים ולביאות
רובצות, בולי אריות מרומניה ומדרום אפריקה. אריות שלשונם
משתלחת לפנים וכפתור זנבם זקור... (עד היום נתונה הערצתו לחיות
אלה, המסמלות בעיניו את כל מה שאין בו - נחישות, ביטחון, כושר
החלטה ואומץ לב).
בהתקרבו ל"צפארי", אותם כלובי ענק שבהם כלואות ציפורים מכל
העולם, מנסה אריה להיזכר מתי החל לנסוע לספארי ברמת-גן.
משך שנה כמעט הוא מגיע לשם פעם - פעמיים בשבוע, עומד ומתבונן
בחיות האצילות, שכל כך היה רוצה להדמות להן, להיות חלק מהלהקה
הזו, שבה כל אחד יודע את מקומו ואת מעמדו. בוקר אחד פנה אליו
אחד העובדים במכלאה המוקפת גדר גבוהה ושאל אותו לפשר ביקוריו
התכופים. ומאז, כבר שנתיים, עובד אריה כמתנדב יום-יומיים
בשבוע, לפי הצורך, עוזר בניקיון המכלאה והכלובים, בהגשת אוכל
ומים, ובימים אלו יש בו יותר שמחה ושלווה.
במרחק קצר לפניו מבחין אריה  במימיו הרוגעים של האגם המלאכותי,
השומם עתה בשל שעת הבוקר המוקדמת. השמש כבר זורחת במלואה
וזהרורים מנצנצים על פני המים השוקטים. הוא חש את הזיעה ניגרת
על פניו, מוחה אותה בשרוול האימונית הכחולה וסב בדרכו חזרה.
מאות פעמים שיחזר בדמיונו את החופשה האחרונה שלהם.
לעת בוקר כשלו בניסיונם לקיים יחסי קרבה. כשגלש מהמיטה, עירום,
התבוננה בו זוגתו והטיחה בארסיות: "תראה איך אתה נראה - יש לך
צורה של כלום"... והוא, כדרכו, לא הגיב. זרק בה מבט חטוף,
התלבט אם לומר את אשר על לבו. שנים שהיא לועגת ובזה לו, יודה
בו בליסטראות גם בנוכחות הילדים, והוא סופג, מתכנס בעצמו כמו
צב בשריונו.
"ואת, מה את"? שאל לפתע... " למה דומה את... נראית כמו שק
תפוחי אדמה, או דלעת"... "או תרנגולת מרוטה"...
נפרץ הסכר לראשונה ומילים שנאצרו משך שנים זרמו כאשד, ללא
מעצור... "ברווזה קצרת רגליים, בבושקה, מדוזה או משהו דומה"...

הוא יודע היטב מניסיונו רב השנים. מילים שנשלפו ודקרו לא ניתן
להשיבן. חדות הן ומכאיבות יותר מסייף. מחרב משוננת. פוגעות
יותר ממכה או פציעה. ואין להן מחילה.
ואחר כך, לכאורה בשוויון נפש, מבלי להעיף בה מבט נוסף, לבחון
את תגובתה, ארז את חפציו, ועל אף שהיה זה היום הראשון לחופשתם,
עזב ושב לביתם. ומאז הכל השתנה. שיממון גמור ומוחלט השתלט על
חייהם המשותפים. בייחוד בשעות הערב, כשנפשו יוצאת למעט חמימות
ותשומת לב. אבל דווקא אז, כשאשתו מלהגת בטלפון, בשיחות
אינסופיות עם חברותיה, מעופפות באוויר מילים שנוחתות וננעצות
כמו חצים מורעלים בלבו ("אפס", "כלומניק", "לוזר", "לא גבר"
"יבש כמו צנון"), ועל אף שאינו בטוח שהן מכוונות אליו, פוגעות
בו אותן מילים והוא נוטש את הסלון ומסתגר בחדרו. ושם, בחדרון
הקטן, מסתובב הוא אנה ואנה "כארי בסוגר", מתבונן מבעד לחלון
בבית הדירות הסמוך - זה הנוף הנשקף לעיניו, ואינו מוצא מזור
לנפשו. וכל מה שנותר לו עתה זו התבוננות חוזרת בבולים, צפייה
בערוצי הטבע - אולי ישדרו סרט על אריות, וכמובן קריאה בעיתון.

שוב עולה אריה על הגשר, חוצה אותו במהירות ושב לצדו הדרומי של
הירקון. הפעילות בשטח הפארק רבה יותר. רבים צועדים בזוגות או
ברביעיות, וגדל מספר רוכבי האופניים. בפינה שקטה עושה קבוצה
קטנה של נשים בבגדים לבנים התעמלות או יוגה. קבוצת נערות
בגופיות אופנתיות קצרצרות רצה מולו בצהלת נעורים. הוא מציץ
בהיחבא בבטנן החשופה ובשדיהן המקפצים וטעם מריר של החמצה שב
ועולה בפיו.
על מה חושבים הצועדים האחרים? על מה הם משוחחים בלהיטות כה
רבה? האם גם הם חשים שהחיים פסחו עליהם? עברו לידם? שהכל היה
לשווא? שיכול היה להיות שונה אילו... אילו היה להם אדם אחד
בעולם... שבעצם אין בשביל מה או בשביל מי... מחשבות אלו שבות
ועולות בראשו כמעט מידי יום.
עד שגילה את אוסף הבולים, גזר אריה כל ידיעה שהופיעה בעיתון
ונגעה לאריות. עשרות, אולי מאות גזרי עיתונות נאספו אצלו,
ומפעם לפעם הוא מעיין בהם. וככל שהידיעה מוזרה יותר, וגם אם יש
לו ספק באמינותה, כך היא יותר אהובה עליו, עד שחלקן שמורות
במלואן בזיכרונו.
..."מאלף האריות הנודע אנדרי ק. שמשך עשרים שנה החדיר את ראשו
ללועו של אריה מאולף, מצא את מותו האכזרי כאשר ערב אחד, בעת
הופעה שגרתית סגר האריה את פיו על צווארו, כנראה בהתקף של
זעם"...
..."התייר הבלגי ל. ברגר שביקר בספארי בקניה ושמע מהמדריך
שהאריה מקיים יחסי מין עם הלביאה כל עשרים דקות במשך עשרים
וארבע שעות, התמלא קנאה, ובשובו לביתו, בלע עשרה כדורי ויאגרה
בניסיון לחקות את ביצועיו של האריה. שעה קלה לאחר בליעת
הכדורים נפטר האומלל מהתקף לב קטלני"...
"... חוקר אריות מואשם בגילוי עריות: החוקר הגרמני הנודע פרנץ
מקלר הואשם על ידי בתו הצעירה בתקיפה על רקע מיני..."
רק עליו אין מה לכתוב. כי מה יכתבו עליו בעיתון? "... אריה
לביא, האיש ששעמם את עצמו עד מוות..." "... א. לביא, האיש
שהחמיץ את החיים..." "... א.לביא, שעבד עשרים ושתיים שנה
בארכיון..." את מי זה מעניין? ואולי, "... א. לביא, האיש שלא
הצליח לקבל החלטה כלשהי בחייו - החליט לפתע..."
וכשהוא חולף מתחת לגשר הירקון מאיר את פניו חיוך נדיר, שמלווה
אותו עד ל"מכולת אברהם", שם מחכה לו השקית הקבועה ובה שתי
פרוסות לחם קל, שתי פרוסות גבינה צהובה, עגבנייה ויוגורט.
להפתעתו של אברהם, פורע אריה את חובו מוקדם מהמועד, על אף
שהחודש טרם הגיע לסופו. כך קורה גם בחנות הסמוכה  "פירות
ארצנו", שם מחכה לו שקית ובה שני תפוחים.
ובביתו, במקלחת, בעוד המים שוטפים את גופו, מתבונן אריה במראה,
רואה שוב את צווארו הארוך, הנטוי לפנים בתנוחה מוזרה המזכירה
לו צב, את כתפיו השמוטות כאילו משא כל העולם מונח עליהן, את
בטנו המשתפלת ואברו הנבול, רגליו הגפרוריות, שיער סבוך של שיער
נטוע עליהן ואומר לעצמו :
"צדקה... צורה של כלום... ויבש כמו צנון... הרי מעולם לא יזמתי
דבר וחצי דבר... תמיד נגרר... הולך אחרי הזרם... וכל דבר שמשנה
ולו במעט את השגרה מערער את הביטחון שגם ככה לא מי יודע מה...
אבל לא הייתה חייבת לומר... אין לה זכות לזלזל בי... מעולם לא
אמרתי לה מילה רעה, למרות שהיה לי... גם היא לא מלכת היופי...
ולעלוב בנוכחות הילדים... אף אחד אינו מושלם  והייתי חייב
להזכיר לה את זה".  
ובצאתו מביתו סוטה אריה ממנהגו הקבוע, עובר בחנות לציוד וחומרי
בניין ורק אחר כך נוסע באוטובוס לספארי, שכן זהו יום שני, היום
האהוב עליו ביותר - היום שבו הוא עוזר לטפל באריות.
וכשמסתיים יום העבודה, הוא חומק בשקט מחבורת העובדים, מוצא לו
מקום מסתור בינות לשיחים, מאזין לצקצוקו הנרגש של הירגזי
ולנקישותיו של נקר על גזע עץ חלול, נוגס בתפוחים ואוכל את
הכריכים שהביא עמו, וממתין בסבלנות לרדת החשיכה. תחילה מופיעים
הכוכבים, מנצנצים בשמחה בשמיים האביביים הבהירים והצלולים. אך
רק כשהירח עולה - ירח זוהר שהילה של אור נוגהת סביבו, זהו ליל
ירח מלא של אמצע החודש, יוצא אריה ממחבואו ומתקרב בצעד בוטח
למכלאת האריות.
באפלולית נשמעות היטב נהימות האזהרה של הלביאות וברק עיניהן
החתוליות קודח את החשכה. אך זה אינו מונע ממנו מלהתקרב אל
הגדר, כשבידיו מגזרי התיל המשובחים אותם רכש באותו בוקר.
ויומיים לאחר מכן מופיעה בעמוד האחורי של העיתון ידיעה קצרה
בזו הלשון:
"מוות מסתורי בספארי:
עובדי מכלאת האריות, נדהמו לגלות אתמול, עם בואם לעבודה, שרידי
גופת אדם שחדר בדרך כלשהי למכלאה. על סמך מספר ראיות, עלה בהם
החשש שמדובר בחברם א. ל. (השם המלא טרם נמסר לפרסום), שעבד
בהתנדבות בספארי והיה ידוע במסירותו, בחריצותו ובאהבתו הרבה
לאריות.
ליד שרידי הגופה נמצא אלבום בולים שחור.
המשטרה חוקרת..."