יש לו מין מבט חודר. מבט טורף ומכלה. מבט, שבשניות אחדות כובש
אותך ומקפיא במקום. כשהוא מסתכל עליי אני מרגישה שנתפסתי. גם
אם לא עשיתי שום דבר.
אני זוכרת קטע מטורף שהיה לנו לפני כמה שנים. אז עוד עבדתי
במכולת של חיים בשדרות יחזקאל. אותו יום חורפי של מקסימום 15
מעלות בחוץ. הוא נכנס לחנות והחל מרחרח מסתובב כאילו בציפייה
שהמוצרים הרצויים יפלו לו לתוך הידיים. במבט ראשון הוא נראה לי
מסקרן. אז הלכתי אליו והצעתי את שירותי:
"מחפש משהו מסוים?"
"תודה"
"תודה - כן או... תודה - לא?"
"לא"
המשכתי לעקוב אחרי הברנש המסתורי. משום מה לא רציתי להניח לו.
אולי כבר אז ידעתי. אחרי עשר דקות של שוטטות הוא הסתובב והרים
אליי את ראשו בפעם הראשונה:
"תודה גברת, אבל אני לא צריך שום עזרה!" אמר בכעס מאופק.
נרתעתי. חזרתי לעמדת הקופה, בה בינתיים הצטברו לא מעט לקוחות
חסרי-סבלנות. אני אוהבת לקרוא להם 'לקוחות יום שישי' כי הם
תמיד ממהרים וחסרי סבלנות, משום-מה. אחרי שהם התפזרו המשכתי
לשוטט איתו ממקומי בזווית העין. הוא נראה לחוץ יותר, חשדן
יותר. וכשהניח את קופסת העוגיות שבחן בחזרה למדף הלא-נכון,
שמתי לב שהוא התנפח קצת. קצת הרבה. וכל תזוזה שלו התלוותה ברעש
מעצבן של שקיות. יותר מזה, הברנש לא סתם התנפח. מתחת למעילו
בצבצו להן צורות משונות של אריזות וקופסאות. זהו זה, אמרתי
בלבי, אני הולכת להתמודד איתו.
"אדוני?" פניתי אליו. הוא לא הפנה אליי את מבטו ולא אמר מילה.
"סליחה, אדוני? אתה מוכן להחזיר בבקשה את כל המוצרים שהחבאת
מתחת למעיל?" אמרתי באומץ רב שאפילו לא ידעתי שיש לי.
הוא הסתובב אליי ונעץ בי את מבטו. פתאום הרגשתי אותו דוקר
אותי. לא מבחינה פיזית, אלא דרך העיניים. פתאום כאב לי החזה
ורציתי נורא לשבת. הוא הביט בי בלי תזוזה. עיניו קפאו ולא זעו.
הוא אפילו לא מצמץ.
נתקפתי בחילה והתיישבתי על הרצפה. אחרי מה שנראה כמו שינה
חטופה, התעוררתי במיון. אותו מקרה נותר חקוק בזיכרוני.
כשפקחתי את עיני, הרופא נעמד על יד מיטתי והסתכל עליי במבט
חשוד. תחילה הוא שאל את השאלות הרגילות של הרופאים
"מעשנת?"
"לא"
"אלכוהול?"
"לא ממש לא..."
"יש חבר? בעל?"
"לא.. למה? מה בעצם קרה לי? זה חמור?"
"קודם תסבירי לי מאיפה קיבלת את החתכים בבטן."
התכוונתי להגיד שאני לא חתוכה, אבל כשהיבטתי על בטני ראיתי
שהיא כמעט סגולה מרוב חתכים. אחרי שהסתכלתי הפצעים החלו לכאוב.
נראה לי שזה היה יותר פסיכולוגי.
האמת היא שלא היה לי מושג מה  קרה, אבל כדי לא להראות דבילית,
השתמשתי בכמה תירוצים, האשמתי את החתול הסיאמי שאין לי ולבסוף
גם שכנעתי אותו לאפשר לי ללכת הביתה.
כשבוע לאחר מכן, ראיינו אישה מבוגרת, כבת שישים או יותר, שטענה
בצורה די משוגעת איך אלמוני נעץ בה את עיניו והיא התעוררה על
הדשא באיזה פארק שכוח-אל עם חתכים ברגליים ובגב. כשהסתכלתי על
קלסתרונו במרקע, כוס המים נשמטה מידי - היה זה המשוטט שלי
מהמכולת.

המשך ממש בקרוב...