אני חוזר הביתה ישר מהביה"ס. אפילו לא עוצר לשחק עם החברים
מחבואים כמו פעם. סבתא מפחדת שיקרה לי משהו. אז אני הולך ישר
הביתה, ולא מתעכב. רק קשה לי קצת עם התיק הכבד שמושך אותי
אחורה. אני כמעט נופל. ממשיך לכיוון הבית של סבתא ומסתכל ימינה
ושמאלה כל פעם שאני עובר את הכביש המסוכן. אימא אף פעם לא
הרשתה לי לעבור את הכביש לבד, וכשהייתה איתי תמיד החזיקה לי
חזק את היד ואמרה שהכביש הוא אחד האויבים הכי גדולים ומסוכנים
שלנו. לפעמים אני אפילו מבקש ממישהו גדול שעובר שיחזיק לי את
היד כי אני מפחד. אנשים נחמדים עוזרים לי, יש כאלה שלא נחמדים,
אבל אני לא מוותר ומבקש ממישהו אחר.
אני מטפס במדרגות הארוכות ומשתדל לא להחליק ולא ליפול אחורה
מהתיק הכבד. אני מגיע אל הדלת הגדולה ודופק חזק חזק בדלת. כדי
שסבתא תשמע, היא לא שומעת כל כך טוב בזמן האחרון. ואם היא לא
תפתח אני אשאר בחוץ. היא פותחת את הדלת ואני נכנס, נותן לה
נשיקה בלחי והולך לחדר כדי להיפטר מהתיק. היא שואלת אם אני
רעב, לא מחכה לתשובה וישר אומרת שאלך לרחוץ ידיים. אני ילד
צייתן ועושה כל מה שסבתא אומרת, כדי שהיא לא תתרגז ותתעצבן
עליי, לסבתא יש מצבי רוח בזמן האחרון, נראה לי שזה מאז שהיא
הפסיקה לקחת את התרופה, בטענה שאין מספיק כסף, וזה מיותר. אני
שוטף ידיים ויושב מיד ליד השולחן. סבתא מתרוצצת בכל המטבח,
מבשלת ומנקה ומחממת ומוציאה מהמקרר ומכניסה למקרר ועושה עוד כל
מיני פעולות משונות של סבתות. היא לא יושבת אפילו, היא
התייאשה, אני לא חושב שראיתי את סבתא יושבת הרבה בזמן האחרון,
לפחות מאז הניתוח. הרופאים אמרו שיש לה קוצים בתחת, אבל זה
מקרה ממש חמור ככה שהם לא יכולים לעזור הרבה, הם ניסו, אבל
אחרי שהם הוציאו אותם, הם גדלו שוב. שלחו אותה למומחים, והם
קבעו שאין מה לעשות, אולי רק להתקין לסבתא גלגלים... אבל היא
לא הסכימה... היא אמרה שהיא תעשה את זה כשפילים יעופו, אבל לא
הסכימה ללכת איתנו לקרקס.
סבתא מגישה לי צלחת גדולה. עליה אני רואה מן... משהו ... אני
מבין מה זה... בוהה... ולא אומר כלום... סבתא לא שמה לב, היא
עסוקה במשהו אחר, ליד הכיור. היא סיימה ומסתובבת אליי, היא שמה
לב שאני לא נוגע בכלום ושואלת למה בנימה שעוד מעט תהיה עצבנית.
אני אומר שאני לא מסוגל, אני פשוט לא יכול... לא את אימא...
סבתא פותחת בנאום שאין כסף, אין מה לאכול, אין מה לעשות. היא
קבלה אותי בעסקת חבילה, ואם אני לא רוצה אני תמיד יכול ללכת
לבית יתומים... אולי שם יהיה יותר טוב... אולי... אני לא יודע
איך זה שם.
היא מסבירה לי שאימא מתה מוות טבעי, ושזה בסדר... לא כמו לפני
כמה שנים כשאבא נפטר ממחלה קשה שאני אפילו לא מצליח לבטא את
שמה. ואימא התעצבנה שהוא עשה לה את זה... כי שום דבר טוב לא
יצא ממנו אף פעם, אפילו לא מהגוף חסר החיים שלו. היא השתמשה
במילים אחרות, אבל בשביל הנימוס קצת שיניתי את הנוסח.
אני מנסה להסביר לסבתא שאני לא רעב יותר, היא לא מקשיבה ואומרת
שאימא הייתה רוצה שאני אסיים לאכול, ומזכירה לי איך שהיא אף
פעם לא הייתה מרשה לי לקום מהשולחן לפני שהצלחת הייתה ריקה.
אני לא מסוגל להזיז את הידיים... לא מסוגל להחזיק את המזלג...
אני עוצם את העיניים ומנסה לחשוב על דברים אחרים, אולי כשאפתח
אותם יהיה לי על הצלחת רביולי או פסטה שאני ממש אוהב, אולי
קוביית שוקולד, אולי אפילו דייסה... אבל לא רגל... לא של
אמא... אני נושם נשימה עמוקה, פותח את העיניים ורואה את סבתא
עם פרצוף כועס עומדת מולי וביד שלה המזלג שלי, עם חתיכה תקועה
בין שיניו, כאילו מחכה רק לי...
העיניים שלי פתאום לחות, מתחיל להרגיש דמעה מצטברת... רואה את
זה בא... סבתא ראתה את זה לפני... ופותחת בהרצאה שבנים גדולים
לא בוכים! ואני... ממזמן כבר נפתחו הסכרים והנהרות פרצו
החוצה... אני מנסה לסגור אותם על ידי השרוולים... דבר שגורם
לסבתא להתעצבן עוד יותר ולהרים את הקול שלה לווליום ובטונים
שלא ידעתי שקיימים... אבל... אני לא התכוונתי שהיא תתעצבן...
הוריד שבמצח שלה בולט מאוד... הצלחתי לראות את זה למרות כל
הגשם שבעיניים שלי...

אני כבר יודע מה יקרה עכשיו... הרופא הסביר לי פעם מה זה לחץ
דם, ואמר לי שעדיף שסבתא תהיה רגועה... לא לגרום ללחץ... הוא
אמר לי שאם הוריד יבלוט ככה... שאני לא אפחד... ונתן לי טלפון
להתקשר אליו... למקרה שאצטרך... אמרתי לו שאני אתן לסבתא את
הטלפון והיא כבר תדע מה לעשות אבל הוא אמר שאם אני כבר אצטרך
את הטלפון הזה, אז כנראה שסבתא לא תוכל לעזור לי ואני אצטרך
להיות ילד גדול...

התקשרתי.