אימא, אני שונא אותך.
על זיכרון הילדות הראשון שלי, צרור המפתחות בו את מכה אותי.
על שיער הפיאות אשר תלשת בכוח מראשי.
על מה שנתת לי. ובעיקר מה שלא נתת.
על שנות ילדות ארוכות של מניעה מחיים נורמליים.
על לחצים נפשיים תמידיים, שפלא שטרם התאבדתי.
על הסימנים שהותרת על גופי.
על הסימנים שהותרת בנשמתי.
על מה שעשית לאחי.
על שעשית אותי.
לפחות טוב שאת סובלת את עצם קיומי.
מה חשבת לעצמך במשך כל ההיריון ההוא?
'נעשה ילד כדי להתעלל בו'?
לא היה עדיף שתפילי אותי?
סיפור אחד קצר לדוגמא והמחשה:
בשבוע שלפני פסח בשנת 2001 באתי לבקר בביתך,
חשבתי לעצמי, הרי תמיד אמרת לי "דם אינו מים".
אין מצב שאין לך רגשות מינימליות של אם לבנה, למרות שאני שונה
למרות שנפרדו דרכנו ואינני עוד חלק מהמשפחה וממך,
לא באורח חיי ובטח שלא בחיי היומיום. מסתבר שטעיתי, דיבורים
לחוד ומעשים לחוד. נקלעתי לאזור ביתך, ולתומי סברתי שניתן יהיה
לישון אצלך לילה, בכל זאת כאן הוא הבית בו גדלתי כל ילדותי,
וכאן הרי גרים "הוריי".
איך שהגעתי שילחת את אחי הקטן לנסוע ב-1:00 בלילה מחוץ לעיר,
כדי שחלילה לא אשפיע עליו לרעה ולא אכניס רעיונות מיותרים
לראשו,
ואף לאחר שהבהרתי שאני אלך בכדי שהמסכן לא יאלץ במצוותך
להיטלטל בדרכים לא ויתרת ודרשת שהקטן ייסע בכל זאת, וכאשר
ניסיתי לדבר על ליבו ולשכנעו להישאר בביתו לנום את לינת הליל
קראת לקבוצת ארחי פרחי, ילדים משועממים וביקשת את עזרתם
בטיעון: "הוא לא נותן לנו ללכת", סתם "הוא" אחד, אדם זר ולא
קשור לכלום, וכמובן שכשהם הציעו לך את "עזרתם" שמחת מאוד ולא
חלפו 20 שניות עד שהייתי מוטל על הארץ כשחצי תריסר אנשי דלא
מעלי מכים בי ובועטים בכל חלקי גופי ומזווית העין אני קולט
אותך גוררת את אחי מהמקום ומתרחקת ומנקודת הפינה לפני שפנית
ימינה הסבת את מבטך לאחור, ראית אותי שרוע על הקרקע כשכולם
חובטים בי, הסבת חזרה את פנייך חזרה ופשוט הלכת והותרת אותי זב
דם על האדמה.
על זה לא אסלח לך לעד.
על זה אשנא אותך לעד.
כל החיים תסבלי מהידיעה שיש לך בן כמוני,
עצם ידיעת העובדה הזו, זה העונש הראוי לך מכל.
והקשה מכל להתמודדות.
הוציאי נא כל תקווה מליבך בהקשר אלי ,
לעולם לא אחזור למה שהייתי בעבר, אני מתקדם בחיים
ולא חוזר לאחור. |