בעקבות המסע לפולין, השיר כתוב מנקודת מבט של ילדה קטנה
יהודיה בימי התופת...

הנה הם הולכים,
חבורות, חבורות...
אין מצמוץ בעינים,
ואויר, אטום בחגורות...

והם מסתכלים עלי,
ואני ממצמצת ללא הרף, בלי די,
כדי שילמדו,
שילמדו כיצד למצמץ
ושידעו שבתוך כל הרוע, הטוב שלהם מתישהו ישאף לבצבץ...

רציתי לצעוק חזק,
אך לפתע פי, חיים שבק...

רציתי ללמד אותם...
רציתי...