היי אבא'לה מותק!

היום באתי אליכם בצהריים והייתי עצוב. סתם משטויות, פנצ'רים
שצריך כל הזמן לתקן, חובות, חוסר כסף, ובדידות מתמשכת. אחרי
האוכל הלכת בהליכון לחדר השינה ושמרתי עליך מאחור.
אחר כך חלצת נעליים ונשכבת. כיסיתי אותך, כי קשה לך לבד בגלל
השיתוק. נישקתי אותך על המצח ואתה הנהנת ואמרת לי: "אנחנו
אוהבים אותך מאמינקה שלנו". ליטפתי את החזה שלך וחשבתי שזה
יכול להיות היום האחרון שאני רואה אותך, אתה בן 84 וכל יום
פוף, והלואי שזה יהיה פוף, לא יהיה לי כוח לייסורים ממושכים
בבית-חולים, החייאה מלאכותית ומעל לכל, סבל איום.
שאלת למה אני עצוב, לא עניתי כי כבר היו לי דמעות בעיניים.
שתקתי והבטתי במראה. התאפקתי לא לבכות, לא רציתי לצער אותך
ואמרתי שזה יעבור. קמתי והלכתי הביתה. שמעתי תקליטים של יצחק
קלפטר וניל יאנג, סגרתי את עצמי בבית, לא טלויזיה, לא רדיו, רק
תקליטים, חוזר אחורה בזמן ופתאום, אחרי שלוש שעות, צלצל
הטלפון. זה היית אתה, שאלת אם אני מרגיש יותר טוב ואמרתי שכן.
כשסגרתי אמרתי: אחרי שתמות - מי ישאל? והנפתי אותך באויר.    
 
                                                           
                           הבן שלך,      
                                                           
                                רפי