החלב לקפה נגמר. הוצאתי את כל הכסף הקטן שהיה לי בארנק, וירדתי
למטה לסופרמרקט, לקנות חלב. בדרך עוד התנגן לי בראש השיר
האחרון ששמעתי בדירה.
ראיתי אותו מצד שמאל, ליד הכניסה. בן אדם זקן. הוא ישב ליד
הארגזים, בכיסא של השומר - ורעד. לא היתה לו שליטה על הידיים
או בכלל על השרירים בגוף, והוא ביקש מהשומר שיחייג לו למישהו.
לא יודע למי, לבן שלו, לנכד, לא יודע. הוא לא יכול היה לחייג
בעצמו וביקש מהשומר שיחייג בשבילו.
אני מניח שהוא ישב שם כל הזמן שלקח לי להביא את החלב, כי
כשחזרתי הוא עדיין היה שם, מנסה לחייג, ומקבל רק את המספר הלא
נכון. הלסת שלו רעדה כששאל מי זה, וגם כשהתברר לו שזה לא יוסי,
וגם כשהתנצל, וגם כשניתק.
חוסר האונים מטלטל אותי, לא שום דבר אחר.
(נכתב ב-2/4/2001)