הצעירה יושבת ליד שולחן שמחובר אליו כסא ובוחנת את סביבתה.
לידה יושבות עוד בחורות כמותה, שמחכות. בינתיים הן מעבירות את
הזמן בשיחה בטלה על העבר. אחת מהן מוציאה גרעיני חמנייה מהתיק
השחור ומתחילה לפצח. לידה, על השולחן, מתחילה להיערם פסולת
אפורה, והצעירה נעה הצידה בסלידה, שלא להתקרב לאשפה. לפתע הדלת
לצידן נפתחת, והבנות כולן מפסיקות לדבר. הפקידה קוראת בשמה של
הצעירה, והבנות מביטות בה כשהיא קמה ונעה לעבר הדלת, בקנאה על
כך שסוף סוף קורה לה משהו, והצעירה מחייכת לעצמה, כי בקנה מידה
קטן היא הצלחה, אבל בכל זאת מקפידה להראות רצינית בכניסתה
למשרד, במטרה לעשות רושם.
היא מתיישבת מול הקצינה, הנפוחה מחשיבות עצמית, בחוסר נוחות.
הקצינה מראיינת אותה, ובסיום הראיון מבקשת ממנה להמתין בחוץ.
הצעירה יוצאת החוצה בתקווה. הקצינה עשתה עליה רושם נחמד, בסך
הכל.
בחוץ, צובאות עליה הבנות בשאלות על מה שהיה, והיא מתיישבת
ועונה באדישות ש"היה בסדר", והבנות מבחינות בטון שבקולה, שבות
לשיחתן הבטלה ומתעלמות ממנה מנקודה זו והלאה. בזמן הציפייה,
הצעירה שוקעת במחשבות משלה, שאין  לה כל רצון לחלוק אותן עם
איש, עד שהפקידה קוראת בשמה עוד פעם.
היא מתעוררת משרעפיה ונכנסת שוב למשרד. הקצינה מגלה לה את מקום
הצבתה ונותנת בידה צו סיפוח. הצעירה לא מרוצה במיוחד, אבל אין
מה לעשות, זה צבא. היא יוצאת אל התיק השחור שלה ויושבת שם עוד
קצת, לסיים את הרהוריה. אחר כך היא קמה ולוקחת את התיק השחור
איתה ומתחילה ללכת לביתה, שקרוב מאוד לשם.