בתוך חדר חשוך,
שוכבים שניינו יחד...
רק אני ואתה...
בקושי מדברים אבל אחד על השנייה כל הזמן מסתכלים...
ואז הרגשתי שזה חייב להפסק...
השתיקה המעיקה הזאת חייבת להסתיים...
אז זרקתי איזו הערה מטומטמת שהעלתה על שפתייך חיוך...
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...
כי בתוך תוכי משהו אמר לי לעצור את זה שם...
לא להסחף לתוך מערבולת ללא יציאה...
אבל מצד שני חשבתי...
אולי זה יהיה דווקא נחמד כי יותר מזה...
לפחות לא נראה לי שיקרה....
אבל אז עוד שתיקה ארוכה...
ועוד אחת....
ואני כבר מתפוצצת מבפנים,
מחכה שהיא תיגמר ובסיפור הזה יקרה משהו אחר...
אולי אני מסמיקה קצת?
כי בחושך אחרי הכל אי אפשר לדעת...
אבל בתוכי יש דילמה גדולה...
לעצור את זה כאן או פשוט לזרום הלאה...
ובסוף איכשהו נחלצתי מהמצב...
אבל הסיפור עוד לא נגמר...
כי את אותו בנאדם יוצא שכל פעם
אני רואה רק יותר ויותר...