רקס שכב בשקט בגינה כשהחתול הגדול והמרושע התקרב אליו. הוא היה
גדול ומגעיל, מאלה ששמנים מאוד ומדיפים ניחוחות של נהנתנות.
היו לו שיניים חדות, ושפם ארוך ולבן, והיו לו כתמים כתומים
דווקא על רקע לבן. הוא התקרב אל צלחת האוכל של רקס, ורקס פקח
עין אחת וצפה בו מתקרב. החתול הגדול השמן והמרושע המשיך
להתקרב, וראו את מפרקי הכתף שלו מתבלטים בכל צעד חתולי שעשה.
כשהיה מספיק קרוב לצלחת האוכל הוא נתן מבט ברקס, שעדיין שכב לו
בעין פקוחה. החתול נתן נשיפה אחת קצרה והחלטית, הביט ברקס במבט
מאיים, וזה היה מספיק.
הסוף היה ידוע וכתוב מראש.
רקס הפליט אנחת פחד ורץ מאחורי המלונה.
כזה הוא רקס, פחדן.
לא הייתם מצפים מרוטוויילר, אבל מצד שני גם לא הייתם מצפים
ממנו להיות צמחוני. והרי רקס אוכל רק סלטים. ובאמת הכלב נראה
קצת חולה, רזה כזה, ואין לו שום הבעה של רצח בעיניים. מבחינתו,
אהבה ושלום כל היום.
לאף אחד לא ברור מקור האנומליה, אך ברור שהיא קיימת. שני
גנטיקאים שההורים שלי מכירים החליטו לחקור את התופעה, אבל
המחקר שלהם נתקע באמצע. הם רצו לקחת לרקס דם, והוא לא הפסיק
לבכות ובכל פעם שהגיעו הוא רץ ביללות מאחורי המחסן. ניסינו
להוציא אותו משם, אך הוא נאחז בציפורניו בברז ההשקייה ולא
הסכים להרפות. רק בלילה, כשהיה בטוח לחלוטין שהלכו, הסכים
לחזור למלונה שלו ולצלחת החסה.
המחקר נגדע באיבו.
הוא מאוד גדול, רקס. כבד גם, לפחות שלושים קילו של עצמות
וגידים, ויש לו שיניים צחורות וחדות ביותר. אחי, שתמיד היה לו
פטיש להפוך את רקס למכונת הרג מסוכנת, קיצץ לו את הזנב, חידד
לו את האוזניים והאכיל אותו בשר נא עד שהיה בן שלוש ואנורקטי.
כנראה משם רקס קיבל את נטיותיו הצמחוניות, אני לא יודע.
המלונה שלו נראית כמו בית ברבי של ילדות בלונדיניות מכפר
שמריהו. הכלב אוהב ורוד, ואין מה לעשות בנידון. יש וילונות
קטנים בכניסה למלונה, ובכל פעם שהוא נכנס אליה הוא לוחץ על מין
כפתור כזה, ובקבוק זכוכית משפריץ בושם של ז'אן פול גוטייה.
אנחנו קצת נבוכים מכל העניין, אם לומר את האמת. גרים בבית
פרטי, בשכונה קצת בעייתית, וקנינו אותו כדי להילחם בפורצים,
ולהרתיע אנשים של ההוצאה לפועל. אבל החיה הזאת מפחדת מכל מה
שזז, ואם לא התקלחת כשאתה מתקרב אליו הוא מעקם את האף. עכשיו
הערסים ממשיכים להגיע, אבל נשארים מעבר לגדר ולא מפסיקים
לצחוק.
מדי פעם הם זורקים עליו ביצים, ומאוד מצחיקה אותם העובדה שהוא
מורח אותם על הראש, משרה לכמה דקות ואז טובל בצלחת המים.
הכי מביך להסתובב איתו ברחוב. כל הכלבים האחרים מוצאים להם
חתיכת עשב, גזע של עץ או קיר אטרקטיבי במיוחד, ועושים עצמם
כמזרקה. וזה בסדר, וזה לגיטימי, אפילו כשמדובר במכונית שלי או
בחומה שסביב הבית. אבל רקס לא יכול. הוא חייב ללכת מאחורי
מכונית, או לפחות שארגז גדול יסתיר אותו, כי אחרת אני יכול
להסתובב איתו שעתיים בלי שהכלב יעשה כלום. הוא פשוט, איך לומר,
זקוק לפרטיות שלו. וזה עוד לא הכל, ולא החלק הכי גרוע.
יש עוד כלבים ברחוב, אתם מבינים. מכל הסוגים. יש זכרים, ויש
נקבות, ויש כמובן את רקס, שהוא מיוחד. והוא אוהב, כמו כל כלב
אחר, לרחרח תחתים של כלבים אחרים, ומדי פעם לתת איזו נהמה, או
משהו כזה. הבעיה היא שרקס עושה את זה רק ל... כלבים. וזאת
בניגוד, לדוגמא, לכלבות. הוא מסוגל לזהות מהצד השני של הרחוב
את ההאסקי הסיבירי (והיפה, אין מה לומר), של השכן, ולהביט בו
ולסובב את מבטו עד שהוא נכנס בעמוד.
אני נחרד מהמחשבה שיבוא יום ורקס יביא איתו חבר למלונה, ומה אז
נעשה?
חשבנו למסור אותו יום אחרי שפרצו לנו לדירה וגנבו את הדי וי
די. הזמנו משטרה ובסוף תפסו אותם, ואנחנו במבט מלא תקווה
שאלנו, "והכלב? לא פחדתם מהכלב?" וראש הכנופיה נתן לי מבט
מזלזל, לקח שאיפה עמוקה מהנובלס וסיפר שברגע שהם נכנסו רקס
התגלגל על הגב עם הרגליים באוויר, ונתן יללות של התפנקות. אבל
ידענו שזה יהרוג את רקס, שהוא קשור אלינו מאוד, ושבאף בית לא
יסבלו את השטויות שלו והוא יהפוך להיות כלב אומלל.
אז בינתיים עשינו לו טפטים במלונה, שיהיה.

אפריל 2004