1) צהוב
הצהוב הוא זמן, תחושה, מגע חודרני מעוטף בזרמים עוקצניים כמו
אויר השלכת, צלילי המוות של המדבר, הכתמים הצהובים על חולצת
הפשתן של אדאורד.
רוח נשפה בחוזקה על שמשת המשאית, "עגלת הקרגו" מאחור קפצה.
כביש הערבה הוסתר בגלל סופות החול. עייף ורעב אלו התחושות
החזקות ביותר שפעמו בי. הנגיסה האחרונה, שלאחריה חדר מזון
לקיבתי היה לפני יותר מיממה, היום חלף ללא תחושה,
תחושה-חייתית. בלילה בהיתי בנקודות בלתי מושגות. ישבתי ובהיתי
בכוכבים שנראו לרגע כמו יחידות של פופקורן.
אדוארד נפטר. לפי חישוב רעוע הוא מת בזמן לגימתי מהקפה, לשוני
נצרבה, חום הקפה סבבה, חשה נמלים אחוזי תזזית רובצים נוקשים את
עשב מרעיתם. אדוארד נהג לצקצק בלשונו לאחר לגימה ארוכה  ולחרוך
את שיניו הצהבהבות מן הלשון  כאילו ביקש  לקלף  את הנמלים
מפיו.
בעל הידיעה, חמי, התפרץ לדלת דירתי. הבהלה, אשר הייתה צלובה על
פניו המטורזנות, העפילה על מהות הבשורה "אדוארד מת, אדוארד
מת." המילים חלפו ונמוגו לעומת פניו, אשר הבליחו מיזע ודמעות
וקורי רוק שנזלו מפיו .הנחתי את כוס הקפה ואדיה הלחים.
"מתי?" שאלתי, חמי  צעק ובכה בבוא העת,  "עכשיו!"  "עכשיו!"
גופו רעד ואבלו העמוק, הכנה של ילד מפגר, שיתק אותי. כבר בשעות
הצוהריים אדוארד נטמן יחדיו עם מכנסיו השחורים וחולצת הפלנל
הנצחיים. הדודה סניורה מבוכה במטפחותיה בכי גס מר ניחר מבטנה,
אדוארד היה בשבילה אהבת חיים שמעולם לא הוגשמה. יללות עדת
הנשים הצריבו את האויר וחמי חבק את הקבר בזרועותיו האימתניות
עד אשר נשאוהו 'הסבלים' אל רחוב 'קהילת דטרויט' בלבו של השוק,
אשר נמצא בלב לבה של העיר רמלה. זירת האירוע ,זרעו של הסיפור,
שם אני נולדתי, ושם אדוארד נפטר ושם חמי חי במערת השוק
בחדר-אבניים של כנסייה נוצרית.
אחר טקס הלוויה נטשתי את זירת הקבורה במהרה למרות גדודי האנשים
אשר רבצו בפתח קברו הרענן של אדוארד. לא יכולתי לשאת את ריח
גופו. מן הקבר נדף ריח ניקוטין  של ה"צ'סטר פיילד", הסיגריות
האמריקניות, שהיו כרקמה חיה מאצבעותיו.
2) האיש  
החושך כבר התפשט וסופות האבק החמירו, הגרגירים ברוח יצרו שובלי
אור לבנים שהקשו על ראייתי. עצרתי לצד כביש האספלט. דממה של
מתים. נרדמתי מספר דקות והתעוררתי עם האזנתי לשריקות הרוח
הגוועות. ירדתי מהקבינה להשתין על חרכי הצמיגים השחורים. שנייה
אחת לפני קפיצתי על הסולם  בירכי הדלת של ה'מק', להמשיך בדרך,
ראיתי ממרחק של כמאה צעדים אורות מהבהבים, טיפסתי על הגג של
הקבינה, רציתי לראות טוב יותר, רק אחרי כמה דקות עייני פילחו
את החשכה. מכונית קטנה פנסיה מהובהבים, דלת פתוחה ולצידה דמות
שהייתה שרועה על האדמה ולצידה אור דקיק של פנס. לא הבנתי כראוי
את המחזה-מי הוא? רצתי לשם לא חושב. ריצה של מאה צעדים, טפיפות
קלות על הקרקע. שכוב על אדמת הלס מכורבל כמו תינוק, עטוף חול
דקיק- קרעי נייר מקופלים סבבו את המקום, כתובים בכתב מסולסל,
חולצתו הצהובה הייתה מרופשת במטבעות של זיעה שדבקו בפירורי
אבנים קדומות; הוא בכה וזרועותיו כיסו את ראשו ושערותיו
הדלילות. קול בכיו אל-מול פנסי הרכב המהבהבים גרמו לי לשוב
ולגעת ולחוש את מגע האוויר הערבתי, להיות בטוח שלא אבדתי בזמן.
האיש קם והחל לאסוף את הדפים, אוחז אותם עד קימוט. לא מרגיש
בקיומי. חי אוויר אחר, נושם בעולם משלו. בסוף ניסה להתניע את
הרכב... ידעתי שהמצבר מרוקן, מת, אורות הפנסים עדיין הבהבו
בחשכה.
ואז הוא פנה אליי, מרגיש פתאום  בקיומי  "תל אביב אתה נוסע תל
אביבה". "קודם לאילת לפרוק את הציוד ורק אחר כך למרכז" עניתי.
פרצופו נשא זוג משקפיים עם מסגרות גסות בצבע חום אדמדם. פניו
היו נסתרים, רק מאורם הכחול של עיניו החזירו שביב של אור.
הפנסים של הרכב כבו ונדלקו שולחים כדורי אור שנבלעו בלוע
הלילה. הוא ניגש לאוטו והוציא תיק שחור ומסורבל כמוהו ואמר "
אני בא אתך.. אני התקלקל לי האוטו " אמר וכאילו התחרט שניסח כך
את הדברים  "לא מצאתי כתבים..." המשיך לרגע והשתתק לבסוף אמר
" אני צריך לצאת מפה מהחושך הזה, אני צריך להוציא את האוטו
מפה."  הביט אליי ונכנס בין מאורות הפנסים כאילו רצה להציג את
עצמו בפני, אך הניגוד בין החושך והאור שיצרו ההבהובים רק גרם
לי לסנוור חד. "בוא, סגור את האוטו, כבר מאוחר יותר, בבוקר,
נטפל בהכל", אמרתי ולא ידעתי עם הוא בכלל שומע. הוא חזר לרכב
שלח יד לחריץ הבריח, שמעתי את רחש הסיבוב הגס של המתפתח; אלים;
חסר מודעות ללחץ שהפעילו אצבעותיו על המנגנון כולו. אסף את
תיקו תחת בית שיחיו והתחיל ללכת. לאחר שהנעתי את המשאית ועברנו
את המכרות העזובות של תמנע, הוא אמר "שכחתי את הפנס, מחר נמצא
אותו עם סוללות מתות".