אימא נשענה על אדן החלון והסתכלה החוצה. היא ניסתה להיזכר אם
יש להם סובארו לבנה או פיאט לבנה, למרות שבכל מקרה לא ידעה
להבדיל בין השתיים. הם איחרו בשלושים דקות והעוף בסילן תמרים
כבר התקרר. כמה זבובים חגו מעליו וניקרו מן הדבש. "אני חייבת
להבהיר להם אחת ולתמיד", "הם חייבים להפסיק לאחר", "יכולתי
לנוח בזמן הזה", היא אמרה לעצמה כשהמחשבות טורפות אותה מרוב
עצבים. גם הקולות שבקעו מהטלוויזיה בסלון, צעקות עידוד של
אוהדים באחד ממשחקי ליגת האלופות, עיצבנו אותה. אבא ישב שם
והביט כשכולו מתוח, המשחק הזה הוא עניין של חיים ומוות. סבתא
ישבה גם היא על ספה בסלון, מהודרת כולה, לבושה בחליפה חדשה
שרכשה באחד מהבוטיקים הוותיקים שברחוב הראשי בהרצליה. היא
הביטה במשחק, אומנם בהבעה נינוחה, אך היה משהו מרשים באיך
שעשתה את עצמה מתעניינת. העיקר לא להתלונן, לא לעצבן או
להטריד, לצמצם את הקיום עד כמה שאפשר. אימא הרהרה אם להכניס את
העוף לסיבוב נוסף בתנור. מצד אחד, במידה ויגיעו לפני שתוציא,
עלול להיווצר הרושם המוטעה כאילו לא הייתה מוכנה מלכתחילה,
ולכן בסיכום הכללי היא זו שמאחרת. מצד שני, אף אחד לא אוהב
לאכול עוף קר. אבא שואג בסלון. הקבוצה היריבה הבקיעה גול. הוא
מסביר לסבתא, כולו מלא פאתוס, למה השיפוט מוטעה. למה בכלל היה
כאן נבדל. אישכהו, תמיד השופטים במשחק הכדורגל הם נגד הקבוצה
שלך. אבא רותח. המושגים זרים לסבתא אך בכל זאת היא מקשיבה. היא
נהנית לשמוע איך כל המילים הז'רגוניות מתגלגלות לבן שלה כל כך
יפה על הלשון. פנדל. זינדין זידאן. אוופא. אירופה.

הם דופקים בדלת. אבא מסדר את החולצה בתוך המכנסיים וממהר
לפתוח. מבעד לדלת אפשר לשמוע את הילד הקטן שר בצרחות שיר של
תוכנית ילדים. אפשר גם לשמוע איך אימא שלו מנסה להשתיק אותו.
הם מתחבקים מעט. הילד נצמד לאבא לרגליים. "יש לי אודם, מצטערת,
אני אנשק אותך באוויר", דליה מתנצלת. אבא משתדל לא להיות נחמד
מדי. הכעס על האיחור הופך את החיבוקים לרפים יותר, את הנשיקות
לרטובות פחות. אימא עדיין במטבח. היא לא ממהרת לשום מקום.
מצידה שלא היו באים בכלל. מה זה לאחר בארבעים דקות? דליה ממהרת
למטבח, להתנצל. יוסי נשאר מול אבא ועומד נבוך. יוסי אף פעם לא
יודע איך להתנהג ליד אבא. "אני ממש מצטערת, אחותי, היו פקקים",
א,מא אפילו לא מסובבת את הראש. היא רוצה שיתחנפו אליה. היא
רוצה להרגיש צודקת. "אוי נו באמת, אלוהים סולח ואת לא?" אימא
מנסה לנסח תשובה בהירה, בוררת את המילים. מצד אחד, שלא תהייה
כועסת מדי, כי בכל זאת יש עוד ערב שלם לפנינו, מצד שני, שלא
תהייה רגועה מדי, אחרת עוד יחשבו שעשו אותה באצבע. "לא ייתכן
שתאחרו ככה כל פעם מחדש, אני עומדת ומחכה, יכולתי לנוח בזמן
הזה", לבסוף אומרת, מצטערת שדווקא זה היה המשפט שבחרה. הייתה
צריכה להיות תקיפה יותר. יוסי ואבא יושבים בסלון. אבא מספר
ליוסי על הגול שהחמיץ ועל השופטים הרמאים. אם אני הייתי מנכ"ל
אוופא, אומר אבא, הייתי מעיף אותם לקיבינימאט. יוסי מהנהן
בהסכמה למרות שהוא בכלל מעריץ את הקבוצה היריבה. זאת אומרת,
היריבה לאבא. זאת אומרת, זאת שהבקיעה גול. זאת אומרת, זאת
שהשופטים נוטים לטובתה. אימא ודליה נכנסות לסלון ומזמינות את
כולם לשולחן.

הילד לא מגיע לשולחן ואימא מניחה לו כרית מתחת לתוכעס. בראש
השולחן יושב אבא. למולו, יוסי. דליה והילד הקטן יושבים סמוך זה
לזה. דליה מתפעלת מהסידור. 'נכון שהשולחן יפיפה?' פונה
לבעלה.הוא מהנהן בהסכמה. יפה מדי, רצה להוסיף. אולי היה חבל
לטרוח, חשב להגיד. מלאכותי, פלסטיק, קיטש, כמעט פלט. 'מאיפה
המפה הזאת?' שואלת דליה. כיתן, משיבה אימא. והסכום המבריק?
איקאה. והמפיות הפרחוניות התלת-שכבתיות? גם מכיתן, היה במבצע.
כלי ההגשה החום-ביזנטי? כף הסלט המגולף עץ? הסחלב הפורח וכתרי
הורדים המעטרים את השולחן? אימא משיבה באריכות, מוחמאת, מפרטת
מחירים אם כי לא תמיד מדייקת. הילד הקטן מכה עם הסכום על
השולחן בזמן שאימא מניחה את העוף בסילן תמרים. היא חוזרת למטבח
כדי להביא את האורז. רצתה לעשות אחד-אחד אבל יצא לה גושי, הכל
מתחרבש לה היום. "העוף קצת קר, לא חושבת?" קובל אבא. "אני גם
חושבת", מוסיפה דליה. הילד הקטן עושה פו על העוף וכולם צוחקים.
"הוא עושה פו למרות שהעוף בכלל קר!" מסבירה דליה את פשר הבדיחה
ובמובן מסוים גם הורסת אותה. שתיקה קלה משתררת. סבתא, בשקט
האופייני לה, שואלת על התבלינים. 'זה קינמון וציפורן ששמת
בעוף?', "לא," משיבה אימא, "זה סילן תמרים". סבתא מרכינה את
ראשה לצלחת. חוש הטעם שלי לא כמו שהיה פעם, ממלמלת לעצמה.

"איך הציונים של הילד?" פנה אבא אל יוסי, שבקושי הוציא מילה
הערב. "טובים", הוא משיב. וההתנהגות? ככה ככה. הוא עוד מרביץ
כמו פעם? פחות. אתה צריך לחנך אותו, עם אלימות לא מתפשרים. כן,
אני יודע, אני משתדל. וחברים בגן יש? יש. ואתה מבלה איתו?
מבלה. לא, אני לא בא בטענות, פשוט קראתי מאמר שמסביר שילדים
שגדלים עם נוכחות דלה של האבא נפגעים אחר כך. נפגעים?. זאת
אומרת יותר מזדהים עם האימא, מאמצים את ההתנהגות שלה. באמת?
אני לא אומר לך סתם, זה הכל תיאוריות של פסיכולוגיה, על פרויד
שמעת? שמעתי. בכל מקרה כן, אז חלקם מזדהים עם האימא והופכים
להיות בסופו של דבר הומואים, לא שהומואים זה דבר רע, הבן של
פנינה הומו והוא בחור טוב מאוד, לומד ראיית חשבון, היה בצבא,
אין לי תלונות אליו, אבל אני פשוט הבנתי שאתה עובד עד מאוחר,
שיפוצים וכל זה, עובד קשה? קשה. ובכל זאת מוצא זמן להיות עם
הילד? מוצא. בסדר, זה כל מה שרציתי לדעת, הכל מתוך דאגה כנה.
אני מודה לך, אמר יוסי. הילד הפיל את העוף על הרצפה ודליה
התכופפה לנקות.

אימא ודליה מפנות את הכלים למטבח. דליה פתחה את הברז על הכי
חזק. הרעש הזה של המים מדרבן אותה לנקות, היא אומרת. הילד הקטן
רץ בין המטבח לסלון כשהוא מטיס בובת פלסטיק קטנה של אריה. אימא
תופסת אותו ואומרת שיגרור את האריה על הרצפה כי אריה בכלל לא
יודע לעוף. הילד הקטן מתעצבן ואומר שזה לא נכון ושלאריה שלו יש
כנפיים. משחק הכדורגל כבר בהארכה ואבא מתוח מאי פעם. הוא
מגביר, מפציר בכולם להיות בשקט. הרעש הזה הורג את אימא. הקבוצה
היריבה הבקיעה עוד גול והתוצאה היא כבר שתיים אפס. סבתא מראה
לאבא איך היא מחזיקה אצבעות בשביל שהקבוצה שלו תנצח. הוא מחייך
לרגע מהמחווה ואז חוזר להביט במשחק. אימא משפשפת עם סקוטשברייט
ישן את סיר האורז. היא לא הוסיפה מספיק שמן וגרגרים שרופים
דבוקים לצדדים. דליה שואלת אם להחליף אותה ואימא אומרת שאולי
אחר כך, כי דווקא הסירים זה החלק שהיא אוהבת. שריקת סיום. אבא
מכה עם אגרופו על השולחן. כולם יודעים להניח לו לרגע להיות
בשקט. הוא מביט הצידה, פוכר את ידיו ונאנח.  

"איך הולך עם החברה שלך?" שואלת דליה, שהתרפסה על הספה באפיסת
כוחות, "הולך דווקא לא רע, לא מרגישים את המיתון. העסק מתקדם,
טפו טפו טפו כמו שאומרים", משיב אבא כשהבעה מחויכת על פניו.
הוא אוהב כששואלים אותו על העסק שלו. לא מרגישים את המיתון?
מופתעת דליה. "תשמעי, זה הכל שאלה של ניהול נכון. אם את לא
פזרנית, משקיעה בתחומים הנכונים ומצטמצמת בעובדים את יכולה
אפילו לעבור את המשבר שהיה באמריקה. כולם מתלוננים שאף אחד לא
קונה אבל אני רוצה להגיד לך דבר אחד, אין צרכנים לא טובים, יש
מנהלים לא טובים", המשיך אבא. דליה אוהבת לשמוע את אבא מדבר על
עסקים. לפעמים היא מפנטזת על גברים בחליפות עסקים. על איך שהיא
פורמת להם לאט לאט את כפתורי החולצה המגוהצת. על איך שהיא
משחררת להם את המתח בתקופה של עסקאות גורליות. היא מביטה בבעלה
בהבעה בוחנת, לראשונה זה זמן מה בעיניים זרות. הטי-שרט הבלויה
שלו מכעיסה אותה. אימא מגיעה לסלון ומתיישבת ליד אבא אם כי הם
לא מיישרים מבט. הילד הקטן רוכב על המטאטא מהמטבח ועושה את
עצמו מכשפה. פתאום הוא נופל, אם כי מייד קם וממשיך לרכב. יוסי
עוקב אחריו במבטו. הוא מקשיב בחצי אוזן לשיחה המתפתחת בין אשתו
לבין אבא. הוא מביט בבנו, המאושר מהשעשוע העצמי וחושב מה היה
קורה אילו היה גדל בבית הזה. זאת אומרת, אילו אבא היה אבא שלו.
הידיעה שהעתיד שלו היה יותר טוב חונקת אותו. הוא רק רוצה לקחת
את הילד ולברוח מכאן. מפחד שהיתר יגיעו לאותה המסקנה בעצמם.
לא, זה כבר לא יכול לקרות.

השקט שהשתרר בבית אחרי שהלכו היה מוזר. נדמה שהכל קפא, נהייה
דומם. אבא הלך להחליף לפיג'מה ובדרך דרך על משהו מכאיב. הוא
התכופף והרים. זה היה האריה שהילד שכח. אימא אספה את כלי הקפה
מהשולחן הקטן שבסלון וריכזה אותם בכיור. העייפות נפלה עליה
והיא החליטה לשטוף אותם מחר. הכל היה עדיין מבולגן. לפני שסגרה
את האור במטבח הביטה על שולחן האוכל שרק לפני שעתיים היה ערוך
בקפידה. פירורים נערמו על המפה, גם כתמי יין, כמה כוסות היו
הפוכים.