הבית ריק. אני יושבת בחדר שלי, מקשיבה למוסיקה ובוכה. איך פעם
ישבנו בדיוק באותו מקום, באותה הסיטואציה וצחקנו. צחקנו על
החיים, צחקנו על העולם ובעיקר, צחקנו אחד על השני. הוא היה
הנפש התאומה שלי, החצי השני שלי, כל עולמי. כל קלישאה אפשרית
התאימה לקשר שלנו, בייחוד בגלל ששנינו שונאי קיטשיות בדם.
לא היינו צריכים דבר בשביל הקשר שלנו, רק אחד את השני. אחרי
שיצאנו כמה פעמים הבנו שההמולה והרעש במקומות ציבוריים, הם לא
בשבילנו. מאז, אנחנו נפגשנו כל יום אצלי או אצלו בבית. לפעמים
גם בגנים ציבוריים. הרגשתי בטוחה לצדו, מוגנת. מכל צרה שלא
תבוא. חשבתי שלעולם לא ניפרד.
בשלב מסוים התחלנו לחשוב על שמות לילדים, למרות שזה ממש רחוק
מאיתנו. היינו בני 16 ודיברנו על כל דבר שבעולם. הרגשנו בנוח
אחד עם השני והתקדמנו לאט, לאט. צעד אחרי צעד. היינו כל כך
דומים שלפעמים הרגשתי כאילו אני מדברת עם עצמי. לעולם לא
נפרדנו לתקופת זמן ארוכה. איפה שראו אותו, ידעו שאני בקרבת
מקום. החברים שלו היו מתקשרים אליי ומבקשים אותו כי הסלולארי
שלו לא היה זמין. היינו גלויים לגמרי אחד עם השני וסיפרנו אחר
לשני הכל.
יום אחד הוא בא אליי ואמר לי שחבר שלו נדלק על חברה שלי. הייתי
קצת בהלם. עד שהבנתי מה קורה, הוא כבר נידב אותי לעזור לו לשדך
ביניהם. אמרתי לו שאני חושבת שהיא יוצאת עם מישהו אבל הבטחתי
לנסות לברר פרטים. עבר זמן מה ולא קרה ביניהם כלום. דיברנו
בינינו ואמרנו שנוכל להיפגש ארבעתנו ביום שישי. דיברתי איתה
והיא סירבה: "את יודעת שאני אוהבת את תום, אני לא רוצה לשבור
לעידן את הלב אבל אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה". התקשרתי
אליו ואמרתי לו. הוא כעס, גם הוא לא רצה לאכזב את עידן. הסברתי
לו שזה לא תלוי בי. אבל הוא בשלו, רתח מכעס. אף פעם לא ראיתי
אותו כועס כל כך. שאלתי אותו אם קרה משהו אחר שהרגיז אותו והוא
אמר שלא. אמרתי לו שאני לא רוצה לריב אתו בטלפון ושכדאי שניפגש
והוא יסביר לי למה הוא כל כך כועס עלי.
אחרי חצי שעה הוא הגיע. נתן לי נשיקה קטנה על הלחי והתיישב. רק
משפת הגוף שלו הבנתי שהוא כועס. שתיקה שררה בחדר. שתיקה ארוכה,
אפילו ארוכה מדי. אחרי חצי שעה שהוא פשוט ישב ובהה בנקודה
מסוימת באוויר, התייאשתי מלנסות לדובב אותו. גם אני שתקתי. עבר
עוד חצי שעה והוא אמר שהוא צריך ללכת. לא אמרנו כלום ולא
דיברנו על כלום. כל אחד היה סגור ומסוגר עם המחשבות שלו. לפני
שהלך ויצא מהדלת קראתי לו. הוא הסתובב אליי ונישק אותי. נשיקה
ארוכה ומלאת רגש ואחריה חיבוק חזק וארוך, חיבוק אחרון.
התקשרתי אליו למחרת והוא לא ענה לי. שיחה אחת הספיקה להבהיר לי
שזה נגמר. הרגשתי את זה. בכיתי שבועות והסתגרתי בחדרי. ירדתי
בלימודים ואיבדתי קשרים עם חברים. לא דיברתי עם אף אחד בבית
הספר, רק שפנו אליי. גם בבית לא הפסקתי לריב עם ההורים שלי. לא
הבינו מה קרה לי. גם אני לא ממש הבנתי.
יום אחד ראיתי בין הספרים שלי מכתב. זיהיתי את כתב היד שלו
מיד. כתב היד המסודר שלו, שכל כך אהבתי. הוא כתב שהוא מצטער,
ושהוא לא חשב שזה ישפיע עליי כל כך. לא ייחסתי למילים שלו שום
משמעות, הן היו ריקות מתוכן. לא היה לי כוח לקרוא את המכתב,
עברתי במהירות על השורות עד שקלטתי בשורה האחרונה: מצטער שלא
הבנת שלא עידן רצה את נועה, אלא אני.