``... הוא חיבק אותי, חיבוק שנותן ביטחון. אני לא יודעת מי מכם
זכה לקבל חיבוק כזה, אני רק יכולה להגיד לכם שזאת חוויה שאי
אפשר להסביר במילים. העיינים האפורות שלו שתקו. וגם הוא.
שנה שלמה עברה מאז התאונה הזו. שנה שלמה. והוא לא מדבר. לא
מוציא מילה.
רועי אומר שהוא שמע אותו מדבר בלילה, ממלמל כמה שהוא מתגעגע
לאבא שלו אבל היה משהו במבט שלו. משהו שלא הכרתי. תמיד חשבתי
שאני, שני, מכירה אותו הכי טוב בעולם. שאף אחד לא יכול להגיד
לי מה הוא מרגיש ואף אחד לא יכול לקרוא אותו כמוני, אבל הפעם
זה היה שונה... כאילו הוא רוצה להגיד משהו... רוצה להגיד כל כך
ולא יכול.
``שרון, תבכה.`` ביקשתי ממנו. והוא הביט בי בעיניו
האפורות-כחולות והמשיך לחבק אותי בשתיקה.
כ``כ רציתי לדעת מה עובר לשרון כרגע בראש. איך יכולתי לאבד
אותו כל כך מהר?! היינו החברים הכי הכי טובים. שני ושרון. כולם
קראו לנו ``זוג`` למרות שלא היה ביננו מגע, ורישמית היה לי
בכלל חבר. היינו החברים הכי הכי טובים, באמת. כמו אחים. אפילו
יותר מזה. נפשות תאומות.
אני בת 16 והוא עוד מעט בן 19.
עד אותה תאונה. הוא איבד את קולו ואני איבדתי אותו. אני יודעת
שהוא יכול לדבר, מבחינה פיזית הוא יכול. אין לו שום בעייה
שצריכה טיפול רפואי בשביל להחזיר לו את הקול, רק להוציא אותו
מההלם...

רועי, החבר שלי, תמיד אומר שאכפת לי יותר מדי מאנשים... בסופו
של דבר, כשאני צריכה מהם משהו, כולם מפנים לי את הגב. ואני לא
יכולה להסכים איתו. איך לבנאדם יכול להיות יותר מדי אכפת?!
להיות איכפתי בצורה מוגזמת זאת לא בעייה, זאת ברכה, ככה אני
לפחות חושבת. ושרון תמיד ידע להעריך את התכונה הזאת אצלי. זה
מה שאני אוהבת בו. שבשבילו אני הכי טובה בעולם, והוא תמיד
יקשיב לי, גם כשהוא שותק. גם כשהוא הכי עצבני בעולם. תמיד הוא
שם.
``שרון, אני יודעת שלא שכחת איך מדברים, אני יודעת. מה אוכל
אותך?`` נרתעתי מהחיבוק הזה. עוד שנייה הייתי מתחילה לצוף שם
בים של דמעות. רק מלהביט בעיינים האפורות-כחולות שלו שמלאות
במי מלח מעצבנים... הוא הקשיב לי. הוא בכה. דמעה אחת זלגה
מעיניו האפורה-כחולה. דמעה אחת שזלגה אט אט למטה, מלטפת את
הלחי שלו ואחרייה- ים של דמעות. אחת אחת. בהתחלה עוד ספרתי
אותן.
הוא הזיז את שפתיו, כמבקש לומר משהו. כבר למדתי לקרוא שפתיים
פחות או יותר. אבל הפעם הוא אמר בשתיקה משהו לא ברור. הוא רק
הזכיר הרבה פעמים את המילה ``שני``. הוא הזכיר הרבה פעמים את
השם שלי.
חיבקתי אותו חזק. הכי חזק בעולם. והוא הביט בי. בעיניו האפורות
כחולות.
``שני, נפל לך ריס...`` הוא דיבר! שרון אמר. והמשפט הראשון שלו
אחרי שנה היה ``שני, נפל לך ריס...`` כן כן, אכן היה לי ריס
ליד השפתיים. משכתי אותו משם אל קצה אצבעי ביקשתי משאלה (כך
נהוג לא?!) ונשפתי לכיוונו ברוח קלילה.
``למה את בוכה?`` הוא שאל... ``למה את בוכה? שני? תעני לי``
הוא דיבר בשטף. כאילו לא היה אילם מעולם. לא עניתי. רק הבטתי
בו בעצב בעיניו האפורות- כחולות היה משהו שלא הכרתי. לא אותו
שרון עם מבט תמים. שרון אחר.

``אני... אני... אני חייבת ללכת`` אמרתי, נסוגתי מהחיבוק הזה
ורצתי...
לא יודעת אם אי פעם שמעתם בום כל כך גדול ורועש. אותי זה
הבהיל. מאוד.
הסתובבתי כדי לראות מה פשר ההתפוצצות. שרון שכב שם, מדמם. הוא
הרג את עצמו.
רצתי לכיוונו, בידו האחת החזיק בנייר. טיפות של דם הפריעו לי
לקרוא את הכתוב בו. הכתב היה של שרון. `שני, רציתי שאת המשפט
הראשון שלי אחרי שנה תשמעי את. ואת המבט האחרון, תזכרי. שלך,
שרון`
קרעתי את הנייר. והפעם, לא הצלחתי לבכות. רק ליטפתי את שרון.
``המשאלה שלי היתה שהמבט הזה שלך, המפחיד. המבט לא מבט שלך
יעלם... הוא נעלם.``

המבט נעלם...``