גלים עולים-יורדים
שוצפים-מציפים
כל כך הרבה רגש מובע דרכם
והם שותקים ולא יודעים...

נכון, גלים?
הם באים מהאופק הרחוק עד מאוד -
הם נראים גבוהים נורא...
יפים כל כך...

קולם נשמע מרחוק...
והם נראים כל כך מזמינים, לבוא, להיכנס אל תוכם...
לצלול...
מטה,
מטה...
לראות את פנים הים... והדגים...

אך כשנכנסים אל תוך הגל... מבינים שזה צורב...
המים מלוחים... נכנסים לכל חור בגוף וצורבים אותו...
קשה לראות... קשה לנשום...
הפה כואב...
ואז, דווקא אז, הגל - בכל עצמתו -
מתנפץ אל החוף
וכל מה שנשאר ממנו...
זה
קו.
הוא מטשטש את כל העקבות...
אינו משאיר סימן...
ולא זכר...

האהבות שלי הן כמו גל ענקי.
הרגש מתגבר ומתגבר
ומת-ג-בר...
כל כך מתגבר שבא לצלול לתוכו...
להיות בו כל כולי...
למלא בעזרתו את כל החורים... את כל החסכים...
והאהבות באות ממקומות שונים... מנשים שונות...
וב-בום! אחד בלבד!
אין אהבה. אין הדדיות.
האהבה הופכת לטעם מר.
ונשארים רק זכרונות קטנים... סימנים...
שהזמן מטשטש...
ולפעמים נזכרים... מתגלות רגשות...
אבל הן נשכחות...

"וכמו הגלים, אנחנו מתנפצים, אל המזח, אל החיים."(לבכות
לך/אביב גפן)