הבוקר קמתי אחרי עוד חלום עליך. בזמן האחרון החלומות שלי
מבוססים כמעט כולם עליך, קשה לי להוציא אותך מהראש. לפעמים אני
לא יודעת אם אני בכלל רוצה להוציא אותך משם. מהראש כמובן. טוב
לי לחלום עליך, לדמיין אותך. טוב לי לצייר אותך בראש שלי
ולרצות אותך, לרצות כל כך. הבעיה היא שאחרי הטוב הזה מגיע לו
הרע. והרע כואב הרבה יותר ממה שכל הטוב יכול ליצור. הוא מזכיר
דברים שנשמטים מהחלומות בצורה כה טבעית. המציאות היא שונה כל
כך וזה בוער חזק ולא נותן לי לשכוח. כך נוצר לו סוג של מעגל,
שסופו להיעצר מתישהו, אבל עד העצירה המוחלטת הוא ממשיך
להתגלגל, מדרדר אחריו דברים שבניתי ושממבט זריז כנראה אצטרך
לבנות אותם מחדש. סופה של כל בועה להתפוצץ, של כל דמיון להירמס
ושל כל חלום להיהרס. כמובן שאין כל שמץ של ביטול בהגשמת חלומות
או חלילה בהמצאת דמיונות, אבל מכיוון שאני יודעת מה מחכה לי
בכל לילה שם בחלום, אני יודעת שזה סופי ואין למה להמשיך עם כל
ההצגה הזו.
הרגעים הקשים יותר הם דווקא ביום עצמו. באמצע, תחילת או אפילו
סופו של היום, בוא אני מוצאת את עצמי, שוב, חושבת עליך. במצבים
האלה, אין לי לאן לברוח. אני לא יכולה לשקוע בכרית ולהמשיך
לסחוט עוד קצת מחשבות עליך, ובטח שלא לחייך לעצמי בראותי את
חיוכך המדהים בדמיוני. לצערי, אני צריכה לבלוע את החיוך,
להחביא את הכמיהה ולנסות להתעלם מדפיקות הלב המהירות, ופשוט
להמשיך הלאה. כאילו כלום לא קרה.
בעצם, כלום לא קרה. כואב, אבל נכון. כלום לא קרה ועוד יותר
כואב לדעת שכלום גם לא יקרה. לעולם לא נהיה ביחד. לא אני איתך
ולא שנינו אחד עם השני. אני כותבת את זה ברגעים האלו והמחנק
שבגרון מתגבר מרגע לרגע. אני שוב בולעת אותו, שיחכה, אני עוד
לא נשברת. לא כל כך מהר. לא מוכנה להסתפק בזה. רוצה עוד קצת,
עוד קצת לחשוב עליך, עוד קצת לחלום עליך, עוד קצת אותך. עוד לא
שבעתי ממך, ועד אז אמשיך להתעלל כך בעצמי, כי אם לפחות אין לי
אותך, אז אף אחד לא ייקח ממני את מה שנשאר לי ממך. ומה שנשאר
נמצא כאן, אצלי. בתוך הראש, עמוק עמוק בלב. עד שאחליט להיפטר
מזה. עד שאעצור את הגלגל המסתובב, עד שאחליט לרדת מהרכבת. עד
שאתפוס את עצמי ואצא מזה.

מחר בבוקר בטח שוב אקום אחרי עוד חלום עליך. לפחות אני יודעת
שזה יהיה חלום טוב.