ברחוב ז'בוטינסקי, ממש על הקיר של בניין מספר ארבע, שמתקלף כבר
ומקריח מרוב שנים, ליד "פלאפל ז'בוטינסקי" עומד כנר. הוא לא
נמוך ולא גבוה. ממוצע למדי. ומנגן סימפוניטות ויצירות כאלו
ואחרות שאיני יודע את שמן או סוגן, אך באמת שנהנה לשמוע. הוא
מחייך חיוך של הנאה, וממתיק את הנגינה שלו באהבה שלו אליה.
מתחת לרגליו, במרחק של כצעד וחצי מונח תיק הכינור- פתוח
לעוברים ושבים. זהו רמז ברור לכסף שיש להניח.
בבוקר, ממש לפני שאנשים מתחילים להגיע, הוא  מניח שם כמה
מטבעות של חמישה שקלים, חמש מטבעות של שקל וחמש מטבעות של עשר
אגורות, כדי שיבינו את המסר. והכל בכפולות של חמש. העיקר שיהיה
למזל טוב. אנשים עוברים לידו ומביטים: 'הוא מנגן ממש יפה',
'איזה מוכשר', הם שולפים מחמאות זולות מן השרוול. אכן מחמאות
זולות -  אף שקל  לא נוחת בתיק הכינור. אנשים עוברים ומביטים
בעינים רפות על כנר בעל קמטי זמן מסביב לעיניים, ושיער מושלג-
אפילו באמצע הקיץ הארצישראלי.
לעיתים עוברת זקנה או ילד שמבקש מאמו מטבע - 'כדי להניח לזקן
שמנגן, רק פעם אחת. אחרונה.'  
וכשאני עובר לידו, אני תמיד מנסה לחשב  כמה אגורות בערך יש
לו בתיק, ומה הוא כבר יכול לקנות בסוף כל יום עם הכסף שאסף.
לפעמים אני מגיע למנת פלאפל  (כולל שתיה, הכי טרי הכי זול)
בפלאפל ז'בוטינסקי. ולפעמים אני מחשב אפילו תיק חדש לכינור.
אבל אדם כמותו, בוודאי לא יבדבז יום שלם כדי לקנות תיק חדש
לכינור.
כשהייתי קטן, אמא הייתה אומרת שאנשים כמו הכנר הזקן בקיר של
מספר ארבע ברחוב ז'בוטינסקי, צריכים לצאת לעבוד. ואם הם באמת
היו רוצים לחיות כמו שצריך, הם היו עושים משהו. אבל אמא שלי
תמיד היית המניחה מטבע, כי 'הם הרבה יותר טובים מהקבצנים
שאפילו לנגן לא טורחים'. אמא שלי הייתה צפונבונית מובהקת.
נו טוב, זה גם מה שהרג אותה בסופו של דבר. אני מניח שהסרטן
הגיע לה ממנת יתר של קוויאר, או חשיפת יתר לשמש בפנטהאוז שלה.

אבא שלי לעומתה, מאלו שמשאירים לכנר ברחוב ז'בוטינסקי שטר של
עשרים שקלים ולא מאלו שמנופפים בו לאות 'יש לי רק שטר של
עשרים, אילו היו לי מטבעות, הייתי מניח'. אני מאלו שעוברים
לידו ומחייכים אליו בחזרה. כי אני אף פעם לא יודע כמה לשים.
אולי יעלב שאשים מעט מדי, או יעלב כשאשים הרבה ועלול לחשוב
שאני מרחם עליו.
אז אני מעדיף לחייך ולהראות לו שאני נהנה מהנגינה שלו. אני
באמת נהנה.
והוא עומד וחייך אלי ואל העולם בחזרה.

בעשרים לחודש שעבר, הרבה נשים שמנות נעולות נעלי עקב מעוצבות
עברו ברחוב ז'בוטינסקי. ילד קטן ואמא שלו קונים גלידה ב1.90
במקדולנד, במקום להניח את הכסף אצל הכנר.
נעצרתי בפלאפל ז'בוטינסקי וקניתי חצי מנה (כולל שתיה, הכי טרי
הכי זול). באותו היום המנה הייתה יבשה. משהו לא הסתדר. הוא לא
היה שם. תרתי אותו עם העיניים שלי, כדי לראות אם אולי הראייה
שלי תוכיח שהשמיעה טעונת שיפור או משהו בסגנון. אבל התברר שלא.
הוא פשוט לא היה שם.
שאלתי את שייק'ה שהכיר את הכנר הזקן שעמד על הקיר של בניין
מספר ארבע לאן הוא נעלם. אם אולי הוא חולה, או הלך לקנות תיק
חדש בכסף שאסף יום קודם. אבל כנרים כמו הכנר הזקן על הקיר
המתקלף של בניין מספר ארבע, לא קונים תיקים חדשים לכינור.
שייק'ה סיפר לי שאיזו חברת הייטק קנתה את בניין מספר ארבע. רק
בלי הבניין. 'מתכננים פה משו משו של עסקים, כמו ניו יורק'.
ביום שלאחר מכן, הגעתי שוב לפלאפל, לראות אם חזר.

בעשרים ואחת לחודש, הרבה נשים שמנות ותיקי יד מפוצצים בסוכריות
מציצה יקרות, עברו ברחוב ז'בוטינסקי. ילד ואמא שלו יושבים על
ספסל, והוא משחק עץ או פלי עם מטבע של חמש אגורות. טרקטור גדול
של חברת בנייה גדולה עמד בחזית בניין מספר ארבע וקבלן נתן
הוראות. ובאשר לכנר, הוא לא הסכים ללכת משם. התעקש להשאיר את
הקיר המקולף. הם לקחו לו את הכינור וגם את התיק עם המטבעות,
וריסקו לו את הקיר.
אבל הוא נותר עומד שם, מחייך לעוברים ושבים.
עד כלות כוחותיו.

ברחוב ז'בוטינסקי, על בניין גבוה ומסריח, מצופה בשיש מבריק
וחלונות חד צדדיים, ממש ליד "פלאפל ז'בוטינסקי" עומד כנר.
הוא לא נמוך ולא גבוה. ממוצע למדי. ומחייך אל העוברים והשבים.