זהו, די, נמאס לי.
פעם ראשונה שאני חווה יאוש מסוג כזה. אני נחושה בחיי ומשיגה את
רצונותיי, רק שאיתך זה לדבר לרוח. את רואה את שפתותי זזות, את
שומעת צלילים ולא מבינה את המילים, את המשמעות, את הכוונה, את
האהבה, הרצון, הנתינה, הרצון שלי לקבלה שלך, היאוש.
תסתכלי עלי פעם אחת באמת. עצרי, הביטי וראי איזה פרח פרח לך.
ראי לאן הגעתי, לא בניירות ולא בהשגים החומרניים, עם עצמי. ראי
לאן התפתחתי, ראי איזה בן אדם נהייתי, ראי לאיזה תובנות הגעתי.
הקשיבי וראי איך אני רואה את העולם. ראי שאני משגשגת, שאני
מאושרת. הדבר היחיד שדופק לי את הזרימה הטבעית כרגע זו את!
תני לי לנשום, שחררי אותי מכבלייך וקרבי אותי ללבך. את יותר
ממורתי, את אמורה להיות אהובתי, מושא הערצתי, מודל חיי. אוהב
אותך לנצח, שלא תטעי לחשוב אחרת, את האדם החשוב לי עליי אדמות.
כך לא אוכל להמשיך במצב הזה.
תני לי לבטא את עצמי, תני לומר את מה שיש לי להגיד. תני לי
לטעות, תני לי לנסות, תני לי לחוות, תני לי מרחב תזוזה, ביטחי
בי. את לא מבינה איזה הבדל תחושי כשתרפי את אחיזתך.
אולי אפילו תהני מלראות את אשר יצא מבטנך, פרי יצירתך. תפסיקי
לעצב אותי ותפסיקי להילחם בי.
הנה, עכשיו אני מנופפת לעולם דגל לבן, לא אנצח אותך, אז די,
תפסיקי. מספיק עם זה, גם אם אינני יודעת מה אני עושה ולאן אני
פונה, זה בסדר, תפסיקי לדחוף, תפסיקי לחסום. אז מה אם זה לא
לטעמך? אלו הם חיי ולא חייך.
לא נותר לי מה לומר כדי שתביני, שתתפשרי. אני כבר לא יודעת
באיזו דרך לפנות אליך.
אז מה עכשיו? מצב מלחמה תמידי? כמו המצב בארץ, נתיש אחת את
השניה למוות. את אוהבת אותי, אני אוהבת אותך, למה אנחנו לא
מצליחות להתרכז בזה? למה להתרכז ולהשקיע כל כך הרבה בלהילחם?
אני נלחמת שתביני אותי ושתקשיבי באמת, ואת נלחמת שאעשה כדברייך
ואציית לך. אני לא מאמינה בדיקטטורה, בשליטה, בהוראות ובחוקים,
אני מאמינה שלאדם יש את הרצון האישי שלו ואת חופש הבחירה. אל
תכפי עליי את דעותייך וחוקייך, תני לי לבחור את הדרך שלי, תני
לי למצוא אותה בעזרת הצלחות וכשלונות, דברים נכונים ודברים
נכונים פחות. ולמה, אם אני לא מפחדת להיפגע ולטעות, למה את?
מה יותר חשוב לך:
להיות צודקת ולהפסיד את המערכת יחסים בינינו או להודות שיש
מקום לטעויות שלי ושלך ולנסות למצוא דרך שזה יעבוד?
כי, כמו שאני רואה את זה, זה פשוט לא עובד, וזה חבל.