טירונות. החבר שלי בטירונות. החבר שלי. יש לי חבר.
אלו הן פחות או יותר המחשבות שעברו בראשי כשהתעוררתי, בבוקר
יום העצמאות, במיטתו של עמרי. מסוחררת, עדיין לא מעכלת, לא
נבהלת ממעשיי, קמתי והתלבשתי. פניתי אל חדר האמבטיה על מנת
לשטוף את פניי, עברה בי צמרמורת של צורך עז להקיא, אבל החזקתי
את עצמי. ויתרתי על צחצוח שיניים, ושבתי אל החדר. עמרי עדיין
ישן. בזהירות פתחתי את המגירה החורקת שבצד הארון, משתדלת למנוע
את רעשיה, המגירה נענתה לי בשלווה ונפתחה בדממה, הוצאתי ממנה
סוכריית מנטה חריפה. חודשים חלפו מאז הייתי אצל עמרי, החדר
כמעט ולא השתנה, אפילו הסוכריות עוד היו במקומן, זה שנמנע
מהתמכרותו אלי, לא אומר שהוא נמנע גם מהתמכרויות אחרות. עיניי
נתקלו לפתע בתמונה שהוחבאה בתחתית המגירה, כשהרמתי אותה גיליתי
את עמרי מחובק עם בחורה אחרת, היא נראתה בערך בגילי, עיניה
ירוקות בערך כמו המדים שלי, והחיוך על פניה אומר כולו אהבה.
התפלאתי. ובעצם ממה? לא טרחתי לשאול את עמרי אם היו עוד בחורות
אחריי, נתתי לעצמי לחשוב שבשבילו תמיד אשאר אחת ויחידה.
משב רוח קריר הקפיץ אותי ממקומי, מיהרתי לסגור את המגירה ולשוב
אל מתחת לשמיכה. ניסיתי להרדם, מקווה שאתעורר בחדר של גל,
איתו, או לפחות בבית שלי, בלעדיו - ובלי עמרי.

פקחתי את עיניי בזהירות. הייתי לבדי בחדר. החדר של עמרי. הסטתי
עיניי לעבר תיק הבד שלי, שהיה כולו מלא בחול ים דביק. הסלולרי
היבהב - חמש שיחות שלא נענו. ארבע מתוכן - גל. השיחה הנוספת
הייתה מהבית, אמא בוודאי דואגת, חשבתי לי. צילצלתי אליה להרגיע
אותה: נשארתי לישון אצל חברה כי הייתי מותשת וחששתי להירדם
במונית; אל תדאגי. אני בסדר; אחזור בערב; כן, מחר אני חוזרת
לבסיס; גם אני אוהבת אותך אמא; ביי;
עמרי נכנס, חיוך דהוי תלוי על פניו.
"בוקר טוב לנסיכה הנרדמת" אמר והתיישב על יד השולחן.
"בוקר טוב" השבתי בקרירות.
"הכל טוב איתך, יפה?"
"ממש לא" עניתי, משפילה מבט.
"תיארתי לעצמי."
"מה תיארת לעצמך?"
"שלא תחשבי שאת יפה" ניסה עמרי להצחיק, שלא בהצלחה יתרה.
זרקתי עליו את הכרית ובטעות פגעתי במנורה.
"הלו הלו, זה שאת כועסת לא מצדיק שתשברי לי את החדר, את הכעסים
שלך תוציאי על עצמך, לא עליי." הוא הרצין לפתע.
"עמרי - עד כמה היית שיכור אתמול?" יריתי לעברו.
"מה זאת אומרת?" ראיתי אותו מתחיל להתבלבל, להתחפר באי
נעימות...
"זאת אומרת - עד כמה היית שתוי אתמול? שתית שתי בירות? שלוש?
ארבע? הקפצת טקילות? שתית קוקטיילים? עד כמה היית מודע או לא
מודע למה שאתה עושה?"
"שתיתי" הוא השיב, כמעט בלחישה. "שתיתי" חזר שנית, כמתגונן.
ברגע ההוא כבר ידעתי, שלא אוכל להפיל זאת עליו. לא משנה כמה
הוא שתה, גם אני אשמה. ואולי בעצם, רק אני אשמה. אני זו שיש לה
חבר. זו שאוהבת אותו. זו שלא יכולה להפסיק לבכות מרוב געגועים
אל הג'ובניק היקר שלה, שסך הכל הורחק ממנה לכמה שבועות לצורך
טירונות. אני זו שיצאה לבלות את יום העצמאות כי נמאס לי מהבסיס
ומהבית ומכל הלבד הכפוי הזה, אני זו שרקדה עם האקס שלה כל
הלילה או יותר נכון, רקדה על האקס שלה, אני זו שהתלטפתי איתו,
שהשתכרתי איתו, ששכבתי איתו. לרגע גל והאשמה פינו מקומם למחשבה
חדשה ושונה לחלוטין. שמונה וחצי חודשים קודם לכן, בפעם האחרונה
שהייתי בחדר הזה, בפעם האחרונה שנעניתי בחיוב לחיזוריו של
עמרי, הוא עוד היה בתול. האם הלילה הקודם היה הלילה בו איבד את
בתוליו? האם הייתי הראשונה שלו?
"עם כמה בנות יצאת מאז שניתקנו קשר?" שאלתי, משווה לקולי
עדינות סמויה.
"מה זה עניינך?" הוא שב להתגונן.
"סתם, שואלת" השבתי.
"תשאלי את מה שאת באמת רוצה לשאול ואז אולי גם אענה לך" הוא
התריס, יודע אותי טוב יותר מכולם, אולי אפילו מגל.
חיכיתי לרגע, היה במעמד משהו מביך ולא נעים, "שכבת עם מישהי?"
פלטתי לבסוף.
"כן, אחת. זאת מהתמונה."
"איזו תמונה?"
"זו שהסתכלת עליה קודם, במגירה."
"חשבתי שאתה ישן."
"טעית" עמרי קם ממושבו על הכיסא והתקרב אלי, הוא ליטף את
שיערי, עיניו שקועות עמוק בתוך עיניי, חשתי את ידו יורדת לעבר
עורפי, ומשם אל גבי, אל בטני, אל החזה שלי. "את מצטערת על
אתמול?" שאל מבלי להסיט את מבטו, כמפחד לאבד אותי עם אובדן קשר
עין. "אני לא יודעת" השבתי בכנות. התחפרתי בתוך גופו החם, כמו
בלילה ההוא, לפני שנה, על חוף הים בהרצליה. אז, היינו מוקפים
בנרות בתוך חושך גדול, אבודים כל אחד במחשבותיו, נוגעים לא
נוגעים, מתלטפים ולא מתלטפים, לא מבינים מה אמת ומה שקר,
המילים או שמא המעשים. הללו, היו מנוגדים זה לזה לחלוטין.
בסופו של אותו ערב חשתי בחילה, שנאתי את מילותיי ואת מעשיי, את
העובדה שבילבלתי אותו, ואת זה שהייתי מבולבלת בעצמי. ברחתי.
כמו תמיד. מתוך הרגל. מתוך פחד לפגוע ולהפגע. חששתי לאהוב אותו
רק כי הוא שם. לאהוב אותו רק כי הוא שם. לאהוב אותו רק כי הוא
שם.

כשהקשר שלי עם גל התחיל, עוד הייתי מעורבת בקשר עם בחור אחר,
ועם עמרי גם כן. כל העולם היה פרוש בפניי, שפעתי ביטחון עצמי,
נראיתי טוב, הייתי חופשיה ובריאה. בחרתי בו מבין שלושה, ולא
מפני שהוא היחיד שלא הביע עניין מלא. הסיבה האמיתית הייתה
היכולת שלי לזרום איתו במישור הפיזי, כמו גם ברגשי, מבלי
להבהל, מבלי לברוח, מבלי לעצור את עצמי, ואותו. גל היווה את
האושר שחלמתי עליו, הוא נתן לי במתנה את הילדות שמעולם לא
הייתה לי, הכריח אותי להנות משטויות, להפוך לספונטנית, להשתנות
ללא הפסקה. נסענו. טיילנו. בכינו. צחקנו. רבנו. השלמנו. שכבנו.
אהבנו. יצרנו לעצמנו איזושהי שיגרה. לא משנה מתי סיים הוא לשחק
ביליארד ואני לעבוד, או הוא לעבוד ואני להתנדב, ואף לאחר
שהתגייסתי, מדי ערב, בין אם בשמונה ובין אם בשלוש לפנות בוקר,
צנחנו זה לזרועות זו, ונרדמנו מחובקים. הטירונות שלי היוותה
משבר ראשוני, אך הוא היה קצרצר ביותר. מדי ערב, כאשר נכנסתי
לתוך שק השינה הקר, התקשרתי אליו, מילים אחרונות של לפני
השינה. נרדמת כשקולו עדיין נשמע באוזניי "אני אוהב אותך. אני
מתגעגע. תחזרי כבר." שלושת השבועות ההם חלפו, נפגשנו בהם לפחות
כל ארבעה ימים, לעיתים לשעה, לעיתים ללילה שלם, אף פעם לא
היינו רחוקים כל כך, עד שהוא התחיל את הטירונות. פתאום היה לי
יותר זמן לעצמי, גיליתי שאני בודדה. כל אלפי האנשים שהקיפו
אותי בתקופה בה הכרנו נעלמו מחיי, הרחקתי אותם בחיבור המוחלט
שלי לגל. פתאום כשלא היה, תהיתי האם אני מתגעגעת אליו כ"גל" או
אליו כאל "החבר שלי", האם השינה המשותפת, הסקס והבילויים חסרים
לי, או שהחסר זה ההומור שלו, ההתרגשות לקראתו, האופי שלו.
כמובן שיום העצמאות נפל בדיוק באמצע הטירונות שלו, והוא לא יצא
הביתה.  חברותיי (המעטות שעוד נותרו לי) בילו את הערב בלווית
בני זוגם, ונותרתי לבד. בביה"ס, בבוקר יום הזיכרון, פגשתי את
עמרי, הפעם, בשונה מהשנה הקודמת, הייתי אני על מדים, ואילו הוא
באזרחי. זכרתי עד כמה התלהבתי לראותו במדים, ואילו הפעם, אהבתי
את מראהו האזרחי, יותר מבעבר, ואף הרבה יותר משאהבתי את מראהו
במדים, בפעם הקודמת. כשעמרי הציע לי לבוא איתו למסיבה בערב, זה
נראה טבעי וברור, תמיד הרגשתי בנוח עם החבר'ה שלו, וחלקם אף
היו לידידיי בזמן זה או אחר. לא תיארתי לעצמי, שיהיה קל כל כך
להשתכר, אחרי שנתיים בהן לא נגעתי באלכוהול. שיהיה קל כל כך
להשתחרר, אחרי חודשים של מיניות חבויה. שיהיה קל כל כך לרקוד,
אחרי שבועות רבים כל כך מבלי שנתתי לגופי לנוע בעקבות המוזיקה.
אינני יכולה לומר, שלא זכרתי כל רגע ורגע מאותו ערב, מהמסיבה,
מהריקודים, מההשתחררות, מהמחשבות התוהות, מהגוף של עמרי שאחז
בי, בוגר ואוהב, שומר ומייצב, מחבק, מלטף, נוגע. זכרתי את עצמי
מבקשת שלא ייקח אותי הביתה, לא רציתי שהוריי יראוני שיכורה.
זכרתי אותו מכסה אותי במיטתו ונשכב בצידה השני, זכרתי את עצמי
תופסת אותו ונצמדת אליו, לוחשת לו מילות פיתוי ואהבה. זכרתי
אותו מרחיק אותי. "את שיכורה" אמר. "אינך יודעת על מה את
מדברת" דחף אותי בעדינות לצד המיטה המיועד לי. אך אני שבתי,
ליטפתי בעדינות את גופו, הכנסתי את ידיי תחת הבוקסר הרופף שלו
ונגעתי באיברו אשר עמד דום לכבודי. "אתה רוצה אותי" התרסתי
לעברו, חצי ישנה. הוא הסתובב אלי, בוחן אותי, נישקתי אותו על
שפתיו, דחפתי לשוני לתוך פיו, ושברתי אותו. הוא נשק לי חזרה,
חיבק אותי בחוזקה והחל להפשיטני. הוא ידע מה הוא עושה, גם אני,
אם כי כנראה שלא הייתי מודעת לתוצאות המעשה, מן הסתם העלימה
מפניי השיכרות, את השלכותיו. הייתכן שבדקתי את עצמי? את אהבתי
לגל? גל היה שם בשבילי כל כך הרבה זמן. והטירונות שלו, היא
שנתנה לי את הזמן לבחון, האם אני אוהבת אותו כי הוא שם, או
שמא, אהבתי אליו טהורה.

לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח, לשיר אותו
בכאב.
עמרי היה לידי, גל לא. אהבתי את שניהם. בגדתי בשניהם. טעיתי כל
כך הרבה טעויות. ידעתי שלא אוכל לספר לגל על ליל העצמאות,
ידעתי שלא אוכל להסתיר זאת ממנו. ידעתי שעמרי לא יבין אותי, לא
יהיה שלי, בסוף הרי, לא נועדנו להיות יחד, ידעתי גם, ששוב, אני
פוגעת בו. התנצלתי ויצאתי מביתו, השיער שלי התנופף ברוח כמאושר
על הדרור שניתן לו מהגומיות בו כלא אותו מדי יום חול צבא הגנה
לישראל. נפשי התנופפה גם היא, ביום העצמאות סיימתי את מערכת
היחסים שלי עם האדם שאהבתי והאדם לו תמיד הכאבתי. רק לא עם
עצמי. עדיין לא, עם עצמי.