התחלתי עם העיניים, אותם עיניים שאומרים שהן חלון אל הנשמה
ואותן עיניים בתוכן הוא אמר שיוכל לטבוע.  אותן עיניים, היו
מכוסות באותו רגע בעיגולי מסקרה שחורים, עם שאריות צללית אדומה
שרק גרמה לכל הסיפור להראות הרבה יותר גרוע במראה.  המסקרה
נזלה מטה, תוצאה של דמעות שלא הצלחתי לחנוק.  ואיך יכולתי?
שנתיים מהחיים שלי, הבתולין שלי, האהבה שלי ואפילו הדובי האהוב
עלי - הכל נתתי לו.  ובשביל מה?  בשביל להיתקע עם ערמת מסקרה
מומסת על חצי מהפרצוף שלי.
טפטפתי כמה טיפות של מסיר איפור לעיניים, החומר היחיד שמוריד
את המסקרה הזאת, על חתיכה של צמר-גפן לבן ובמשיכה אחת, מרחתי
את המסקרה מעיני הימנית על כל הצד הימני של פני.  הרגשתי דמעות
עולות בי שוב.  איך הוא יכל לעשות לי את זה?  ובגלל מה?  בגלל
בגידה אחת קטנה?  זה אפילו לא היה זיון, זו הייתה רק בגידה
קטנה.  אילו יכולתי לסובב דברים על פניהם, לא הייתי עושה את
זה.  לא הייתי בוגדת בו ככה ולא הייתי שמה כזאת כמות של מסקרה.

זרקתי את צמר הגפן השחור לפח הקטן על שולחן האיפור, והוצאתי
חתיכה גדולה יותר מהשקית.  חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות.
גיל היה שלי כל-כך הרבה זמן.  עברנו גיהינום ביחד. רצינו
להתחתן וללדת המון ילדים ולגור ביחד ולקנות חתול.  אני אוהבת
אותו, באמת ובתמים אבל עשיתי טעות.  הרי לכולם מגיעה
הפריבילגיה של לעשות טעויות ושיסלחו להם נכון?  אז פישלתי.
התאהבתי בצורה מגעילה לחלוטין וחסרת הגיון במישהו אחר.  הוא
אפילו לא באמת רצה אותי.  ממש לא.  זה היה מין משחק של כאילו
רצון הדדי.  כנראה שניצחתי.  אבל לא הייתה תחושה של ניצחון.
העיניים שלי נראו הרבה יותר טוב.  אדומות, אבל כבר לא שחורות
מסביב.  זרקתי את צמר הגפן המטונף, ופניתי לבקבוק חלב הפנים.
מרחתי קצת מהלבן הנוזלי על הפנים שלי, והבטתי במראה כמה שניות.
אני לא מאמינה שזה קורה לי.  באמת לא .  גיל לא יכול לעזוב
אותי.  הוא ימות בלעדי.  אני האושר שלו.  הוא אמר את זה שוב
ושוב המון פעמים ואני האמנתי, באמת שהאמנתי.
התחלתי להוריד את חלב הפנים מהפרצוף שלי, יחד עם שאריות פודרה,
כאילו הורדתי שכבה מפני.  אולי גיל צודק.  אולי אני באמת חתיכת
בוגדת זונה.  איך יכולתי לרצות מישהו כמו עידן?  הוא לא משתווה
לו בגרוש אבל רציתי.  ושילמתי את המחיר.  זה היה רע. ממש רע.
ההבנה פגעה בי גלים גלים בעודי מורידה שכבת עור מפודרה ושאריות
חלב פנים מהפרצוף שלי.  הרגשתי קור עז.  אני חייבת לקבל אותו
חזרה.
החלב פנים ירד כולו, וישבתי שם עם רק שאריות קטנות של צבע
עדיין מפוזרות על העור שלי.  דמעות זלגו ללא קול במורד לחיי.
לקחתי את חתיכת צמר הגפן האחרונה, והשפרצתי עליה מעט נוזל שקוף
ריחני - מי פנים.  אני לא באמת יודעת מה זה עושה אבל המוכרת
דחפה לי את זה יחד עם החלב אז לקחתי.  כזאת אני - מה שנותנים,
אני לוקחת.  בגלל זה בכלל נכנסתי לכל הקטע עם עידן.  לא הייתי
לוקחת אותו אם לא הרגשתי שהוא כל-כך שווה, אם לא קיבלתי המלצות
מכל העולם ואישתו.  ופתאום מישהו כמוהו רוצה אותי.  ואיך הייתי
אמורה לסרב לזה? איך הייתי אמורה להחזיק מעמד?  הייתי צריכה
לדעת שאני עדיין נחשקת, שאני עדיין יכולה לקבל כל גבר שאני
רוצה.
המוכרת צדקה.  מי פנים נתנו לעור שלי מין תחושת רעננות, לא,
מין תחושת עירום מוחלט ורגישות כמעט בלתי נסבלת לאוויר מסביבי.
הייתי חייבת לקבל את גיל בחזרה. אולי לא היום, אולי עוד שבוע,
עוד חודש, אבל הוא יבין שאני טעיתי, ושאני מצטערת.  שמה שעשיתי
היה בגלל שהייתי צריכה את זה, ולא בגלל שאני לא אוהבת אותו כי
אני כן.
מחר בבוקר, אני אצטרך שוב להתאפר וללכת לגיל להתחנן שייקח אותי
בחזרה, ואני אלך לדפוק מכות לערן כי זה יגרום לי להרגיש יותר
טוב, ואני אקנה מסקרה חדשה, כי מתחיל להיגמר לי.  
גברים כל-כך לא שווים שבגללם ייזל לי האיפור.