הגיע הזמן להפשיל שרוולים, להוריד את השמיכה ולפתוח את
העיניים.
יש דברים שבשלב מסויים בחיים חייבים להעשות.
תסתכלי על עצמך! את בסך הכל ריכוז גדול מאוד של רחמים עצמיים.

הגיע הזמן שתעמדי מול המראה, ותביני - שזה מה שיש. שזה כל
שתוכלי אי פעם לקבל. וזה בסדר.
על כל חלב שאי פעם החמיץ לך במקרר, את כואבת יותר מהמוות
האחרון שאת זוכרת.
מוות רק עוקץ אותך מבפנים, אבל חלב מקולקל מרסק אותך לחתיכות
קטנטנות.

הגיע הזמן להבין.
לרדת מבמת העצבות והמלנכוליה, ולהעמיד את שתיהן בפינה. להפוך
אותן לעוד טריגר באומנות המדהימה שאת עושה.  
(אני באמת חושבת שאת עושה אומנות מדהימה, כרגע כל האינטרסים
שלי מתו. אני באמת מאמינה בך).
אני מרשה לך לכתוב על זה, ולצייר על זה, לרקוד על זה, ולבכות
על זה על הבמה. אבל מחוץ ל"חיי הזוהר" שלך, אני רק רוצה לראות
אותך מחייכת.
כשהראיתי תמונה שלך לרועי, הוא נדהם שאת מסוגלת לחייך.
את קולטת בכלל מה הוא אמר?
אני לא מסכימה שתעבירי את שאר חייך בלא-לחייך. את יפה מדי כשאת
מחייכת בשביל להזניח את זה.

אנשים פה מתים ערירים מרגשות ומחיים בכל שניה שעוברת.
לך, אני לא מרשה למות כך. לך יש עוד חיים גדולים לפנייך.
מה שאת באמת צריכה לעשות, זה לאסוף את כל  הרגעים הבאמת טובים
שהיו לך, ולנפות את הרעים. אני יודעת שאת חושבת שזה בלתי
אפשרי. שאת לא מאוזנת בצורה של טוב-ורע. אבל את חיייבת. לא
בשבילי. בשביל עצמך.  
הגיע הזמן, להסיר את שכבות הבצל הללו שעושות לך רטוב בעיניים.

לא להשאיר את הכל מאחור, אלא לשמר את ההיסטוריה שלך ולא לחיות
אותה.
להכין שמנת מהחלב שהחמיץ לך במקרר, ולא לפחד לאכול אותה (המון
אחוזי שומן).

הגיע הזמן להפשיל שרוולים, להוריד את השמיכה ולפתוח את
העיניים.
יש דברים שבשלב מסויים בחיים חייבים להעשות.



מוקדש לכל אלו שחושבים שזה מוקדש להם. אני מניחה שכל אחד כבר
יודע עמוק בפנים.