ds05
אותו

חלק 1

ולפני שחתכה גם את עצמה למוות, התפלשה בהנאה בדמו שלו. בזרועות
חשופות אספה  מלוא-החופן של הנוזל האדום, בתנועות איטיות שגרמו
לטיפות לנטוף מבין אצבעותיה. ככל שנשאה ידיה מעלה יותר, כך
ניגר יותר אליה. ללא עווית של גועל מרחה אותו על גופה - מן
הצוואר אל החזה, מן החזה אל הבטן ועד לרגליים הספוגות כבר
ממילא. פסים דקיקים החלו להתפתל במורד עורה, כאילו ממנה זב
הוא. היא התענגה מן המחשבה על הדם העתיד להתקשות ולהיצמד לגופה
לנצח.

למשך מספר רגעים, אולי דקות, הייתה מאושרת - שבוייה בקסם מגע
תוכו עליה. אלא שלפתע התגעגעה למבט שלו. דווקא למבט שלו.
בתנועות כבדות של עצב טיפסה על ביטנו, פיסקה רגליה, השעינה את
גופה עליו ובכתה על מבטו האבוד. אבל הוא לא הביט בה. גם לא
כאשר בעטה בו בעוצמה מפתיעה וצעקה ומשכה בשערותיו וגם לא כאשר
כרעה על ברכיה והתחננה ובכתה ודמעותיה נמהלו בנפשו המתפוררת.
ולאחר שלא הביט בה ולא קם ואפילו ידו הכבדה נשמטה מטה כשעזבה
אותה והתיזה רשפים של גועל, הבינה שעליה להצטרף אליו. כן!
הרעיון החדש הלהיב אותה והזרים מרץ וכוחות מחודשים בעורקיה.
לשכב לצידו לעולמים! לבנה כמוהו וקשה כמוהו ומגירה עצמה החוצה
בדיוק כמוהו...
מפאת שמחתה חיבקה אותו בחוזקה, נשקה לשפתיו הקפואות וצחקה
באושר.

בתוך השלולית הרחבה והמתקררת חיפשה את הסכין ומשמצאה התיישבה
שעונה אל גופו, ניקתה בפיה את הידית - דמו מלוח ולא מתוק כפי
שציפתה אך אין זה משנה ולאחר-מכן אחזה בה בעוצמה.
באיטיות שרק הכאב יכול להבינה התוותה חתך ארוך לאורך זרועה
והביטה בעיניים בורקות בדם המתפרץ, נאנקת מכאב ומתקווה.
משהתבקעו ורידיה לגמרי השליכה ממנה את הסכין. בשניות אחרונות
של בהירות החליקה יד רטובה על-פני צווארה כעוקבת אחר מסלול
הנשימה האחרונה וצפתה בכוחה הנעזב, עד אשר התכהה העולם שלנגד
עיניה. בבהלת-מה נצמדה לגופו ואחזה בו באימה כמבקשת שיושיע
אותה אולם הוא לא זז ולא הביט. כשראשה נח על צלעותיו החבויות
וידיה מבקשות לתפוס בידו התפתלה בייסורי יציאת הנפש לחופשי עד
שלבסוף נותר גופה ריק וקל, צמוד לנצח לגופו שלו.

ורק הדם, חסר הבנה, התעלם מדממת האושר והמשיך לזרום ולצבוע את
הריצפה בכתמים של עצב וכאב.


חלק 2

היא
ישנה הנקודה, שלאחריה כבר דבר לא ישנה...
המילים יתנפצו אל חומת החלל, יתפרקו לאיטם ועד שיגיעו ליעדם
יהפכו כבר לחסרי-תועלת.

הוא
והידיים?

היא
אין קיום לידיים בעולם ריק.

החדר היה מואר בדיוק במידה הנכונה. צללית של מובייל חגה לאיטה
על הקיר. הוילון הישן העמיד פני נושם בשעה שרוח רכה טפחה על
שובליו.

הוא
ומבט?

היא
חסר-משמעות במציאות מתפרקת.
חלש מכדי לחדור אל המחשבה.

הוא שכב על הריצפה, ראשו נשען על ידיו וחיוך לגלגני במקצת פרוש
על שפתיו. היא ישבה לצידו. צלילים של רחוב התדפקו על החלון אך
נהדפו בחזרה. השקט האלים לא חפץ באורחים. מדי-פעם שלח אליה את
ידו, בתנועה סתמית ומאומנת היטב. פעמים רבות יותר פיהק
בעייפות.
בפינת החדר האפלה עמד פסל שיש ענק ולבן בדמות אריה. היא בהתה
בו, סוקרת את גופו הרחב למן הרגליים ועד לרעמתו. צחור כמו
השלג, מסתורי ומאיים כמותו - בחדווה ישמש משחק לילדים, ובאותה
קלות בלתי-נסבלת גם ירמוס אותם תחתיו. ומי ישכיל ויצליח לפרוץ
מבעד לשכבות הקור ולהשתכן בעולמות הרוח? ציינה לעצמה כי מעולם
לא ראתה את האבק מתאסף מעליו. תמיד היה חלק ונעים למגע.

הוא
והגוף?

שולח יד לאחוז בה. היא מתמכרת למגעו אולם לפתע נרתעת לאחור.

היא
אתה תמיד נעלם לתקופות ארוכות...

הוא
ואז חוזר.

היא
מדוע אתה נעלם?

הוא
אני כמו הרוח.

היא
חורף עכשיו, יש הרבה רוחות...

קמה וניגשה לחלון. בחוץ נוף עיר של ערב הולך ומתרקם עם כל אור
חדש שנדלק. ברחוב למטה הלכה ילדה קטנה אוחזת ביד אביה. כנראה
שהתעייפה, כיוון שהאב הרים אותה ברכות ונשאה על כתפיו.

בצער ניתקה מן החלון וחזרה להפנות את מבטה לחדר. הוא נרדם.
לרגע רצתה להעיר אותו אולם חולשה בלתי-מוסברת תקפה אותה והיא
התיישבה תחת החלון, שעונה אל הקיר.
אתה כמו מת בשבילי, אמרה לו. גופך נירקב במערבולת זיכרון...

קור שהציף את החדר כשליח של עולמות רחוקים צמרר את עורה וגרם
לה לבכות. נואשת הייתה כבר מלמצוא את הכוחות לסגירת השמשה. כל
פעם מחדש, המאבק חסר-הפשר, החיפוש המתמיד וחסר הסיכוי. כלום לא
עוזר... כל גופה התעוות מכאב ומבכי, היא לא הצליחה לראות דבר
מלבד את מחשבותיה המרחפות למולה...
בזעם אחזה בפסל והטיחה אותו בחוזקה בריצפה. הרגשת פעם שאתה
מהלך בארץ של עצב!? מתפלש בתוך חול של כאב?! הפסל נשבר לרסיסים
וחלקיו התפזרו על הריצפה כנחלים המסרבים להיקרש. בתנועות כבדות
ואיטיות רכנה אל שבריו. איטיות כל-כך לעומת הזמן המשתולל
בפראות בחוץ. שנאה את הזמן. היא הטיחה אגרופים בריצפה, נשארה
מעל לפיסות הפסל מספר דקות ואז קמה והתקדמה אליו.

אתה מבין, כדי להגיע לארץ העצב צריך לעבור ביותר מדי שבילים.
לא מגיעים לשם בטעות, תמיד יש סיבה... רכנה אליו, החליקה אצבע
על שפתיו ונשקה לו. אבל הסיבה כבר לא חשובה אחרי שהגעת. חייכה.
היא חשובה רק לאנשים שנשארים בצד ודואגים.
אולי שעה, אולי הרבה יותר, ישבה לצידו וליטפה את פניו.


הוא לא צעק, לא השפיל מבט. אולי בעצם כלל לא התעורר. בשעה
שעסקו שריריו במילוי כוחם פערה קרעים בבשרו והשמידה את
תכונותיו. ללא חרטה או עכבות שלפה לבסוף את הסכין ונשארה לשבת
לצידו. בערגה והנאה הביטה בגוף הגדול והדומם. כל-כך הרבה דם
נזל על הריצפה, וכולו שלה! רק למענה זורמים כעת פלגיו האדומים!
אין ספק כי הוא באמת אוהב אותה...