היא הסתכלה בו מרתיח את המים בקומקום ומכין לעצמו קפה. חשבה.
אתה תמות לאט... בשלבים, בצער. לא ממחלה תמות, לא מידי הזולת,
לא בשוגג... הרצון הנורא יכרסם בך, התאווה האיומה, בהתחלה
לפעמים, כבדיחה, אחר-כך תתחפר ותיאבק ותנסה לזעוק, תנסה לומר
כי כוח סמוי משחית את מחשבתך ולא תוכל. ומשכך, כל שנותר הוא
הכניעה.
דניאל פרצה בצחוק מעושה.
"מה מצחיק אותך?"
כל שנותר הוא הכניעה! ומה נורא יותר ממוות?
"מה נורא יותר ממוות?"
"מה?"
הכמיהה למוות.
"הרצון למות" אמרה. יונתן נראה מהרהר.
הכמיהה האיומה. חוסר התוחלת, איבוד העניין המוחלט. מיאוס.
תבוסה. שאיפה לקץ, בידוד - מכיוון שלא יכיר ולו אחד בכנות
רצונך ומשום שלא תניח לאיש להתוודע אליו. ספון בתוכך, יגע
מבטלה וייאוש. עייף ומכוער. כך תמות! עייף ומכוער, תשוש
ורופס.
"קשה מאוד להגיע לרצון אמיתי למות," אמר.
קשה מאוד. אלא שכבר לא תוכל להכיר בקושי, כמובן. לאחר שלקית
ברצון, איש לא יוכל להושיעך! איש לא! אף-אחד! אף-אדם! ובזה
גדולת מחלתך. לא עצב יכריע אותך, לא דיכאון או פחד. לא ולא. לא
תבקש לזעוק, לא תהגה במציל. לא תחפוץ בישועה! האין זה הנורא
מכל? לא תחפוץ בישועה! כי אילו היית... אילו היית הרי שהיה
נותר בך דבר-מה, פיסת קול קורא, חלוש אולי אך קורא, גרגר חלום
אולי, פירור ברירה. אך לא! כמיהתך תהא מושלמת, טמירה
והחלטית...
"כן, קשה" חזרה אחריו.
ואני, אני אביט ואראה ואשתוק. אצפה בך נאבק מבלי לדעת במה,
קורס, נחבט, מנסה ונכנע. אנחנו - כך אומר לך, אנחנו, קני-הסוף,
אנחנו מתכופפים בקלות, נעים עם כל משב. ואתה - אתה בטח לא תבין
אולם בכל-זאת אומר - גזע איתן, יודע כל, חסין מצינה, ועתה שבור
רצוץ בקוע מנותץ מתפזר אל הקרקע, נמוך מן הקנים הדקים, נמוך!
מת מכוער, עלוב, בודד, לאט מדי, מת לאט מדי עקב תיכנון שלא צלח
במלואו, כואב כל מחשבה, מייחל וכואב, תמות עייף ומכוער, חס
וחמל על אחרים ומסווה עמלך בדבר-מה,
"אם הייתי רוצה למות..." יונתן העמיד פני חושב, "אממ... הייתי
מביים איזו תאונה, כדי למנוע יותר-מדי שאלות אח"כ". חייך.
מת חסר-ערך, ללא הסבר או פירוש. עייף ומכוער ומבקש. |