סגרתי אחריו את הדלת, עטופה באותו סדין מסריח.  לא, עוד לא
הפסקתי לבכות והוא עדיין לא שם לב.  פשוט נישק אותי והלך.  אז
חזרתי למיטה והתכרבלתי לכדור קטן, כאילו יכולתי כמעט להעלם.
פתאום שוב הרגשתי מטונפת.  אז רצתי למקלחת למרות שידעתי שאין
מים חמים.  ושם עמדתי מתחת לזרם הקפוא ובכיתי, וניסיתי לגרום
לאותה הרגשה מגעילה לצאת עם מנת-יתר של סבון.  ואז הסתכלתי
במראה.  של מי הפנים האלה בכלל?  הן לא שלי, הן שלה.  הן של
הכלבה שמזיינת את האח הנשוי של חבר שלה.  ומה זה משנה אם היא
לא רוצה?  זאת היא אשמה!  אלה לא הפנים שלי, האדומות,
הנפוחות...
תמיד הבטחתי לעצמי שאם משהו כזה יקרה, אני ישר אלך למשטרה ואם
לא משטרה, אז אימא. ואם לא אימא אז מישהו שיכול לעזור.
והבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד לנצל אותי ושלא אאשים את עצמי:
אני הרי אמרתי את הלא שוב ושוב...  זאת לא אשמתי! זאת לא!  רק
הוא אשם, את הרי יודעת שאסור היה לו מההתחלה: את קטינה ואמרת
לא.  זה שלא יכלת להגיד לא חזק יותר נובע רק מהעובדה שאת כל-כך
מאוהבת באח שלו ומפחדת לאבד הכל אם הסיפור יצא.  והוא, הוא הרי
נשוי ואיך תסתכלי לאשתו בעיניים?  איך תסתכלי בעיניים לחבר
בידיעה שהאח ימשיך לעשות את מה שהוא כבר עשה לא פעם?
את אשמה! בכל את אשמה! הסוציומטית חסרת עמוד שדרה שבמראה, את
שבוכה, את שמפחדת כמו כלבה, את ששונאת את עצמך על מה שהוא עשה
לך.  כן את אשמה.  אני אשמה.
לקחתי מגבת, וכיסיתי את המראה.  מילאתי את עצמי בתרופות הרגעה
ואלכוהול והלכתי לבכות בחדר החשוך.  ככה תמיד קל יותר...