פרק א'- כשמחפשים תשובה לשאלה.

עבר זמן רב מאוד מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. דווקא הטיול
לאור הכוכבים, לאורך הטיילת, הריקה והשוממת, לבדי,  דווקא
הטיול הזכיר לי אותה. מאז עזבה לה ועקבותיה אבדו. עם השנים, גם
תקוותי למציאתה דעכו לאיטם, כל שנה מסמר אחד כל שנה, מסמר כואב
שרק מזכיר עד כמה זה עצוב.
הייתי עם נערות אחרות, לא הייתי תמים אתן, ולא תמיד עשיתי עמן
חסד, אבל לא הצלחתי לשכוח את האהבה שלי שהלכה לי לאיבוד.
כל היה לי חבל עליה, על האישה היחידה שאי פעם אהבתי, שאי פעם
גרמה לי להתבגר ולחשוב מהלב. לבי רטט בכל פעם שהיא נכנסה לחדר.
כל חיי שנמשכו להן, בקצב איטי, מאז שהיא עזבה, אהובתי, ארזה
בתיקיה את לבי. אני בוכה בכל פעם שאני נזכר בה, בנשיקתה,
בנשיפתה על הצוואר, בחיבוקה, בידיה העדינות, בעיניה המוריקות
שהאירו כל חדר כאילו והיה עומד מול השמש במלוא הדרה.
כל חיבוק שהיה לי עם אחרת לא דמה, כל חיוך שהוצאתי מאחרת לא
השתווה, כל טיול, כמו זה, לאורך הגלים המתנפצים על אבני
הטיילת, לא התקרב, לאלו אשר ערכתי עמה.
כל הסעודות, זכורים לי עד ימים אלו, ולבי עדיין כואב ומחפש
החלמה על ידי מבט חטוף מצדה. לבי משתוקק ומחפש אך איה? היכן
היא?
ברחה לה במטוס כי רצתה פסק זמן. טעות עשיתי, שנתתי לה ללכת כך.
"להתראות" מאולץ, נשיקה על השפתיים בתקווה לנשיקה זהה כשתחזור.
אם רק יכלתי לחזות את העתיד ולדעת שהיא תעלם בין הערים, בין
השבילים, בין העצים. עיניה הירוקות מחפשות אחר מחסה.
כל אשר ידעתי לאחרת הטיסה,היה כתוב במכתב ששלחה לי מלב בואנוס
איירס, לפני עזיבתה את העיר.
כתבה לי היא כך:
"המחשבה שאני רחוקה ממך להרבה זמן רק מעציבה אותי, אני מתגעגעת
אליך מאוד. יותר מאשר אוכל להכניס בדפים וגלויות. תשוקתי אליך
גואה מרוב געגועים לקולך ולנוכחותך. הבנתי בפסק הזמן משהו
מסוים ומתקרב הזמן בו אסיים את מסעי בעיר הענקית הזאת ואחזור
אליך. יש לנו על מה לשוחח ועל מה לדבר. אני מקווה רק שלא אטבע
בתוך עיניך, להן אני כמהה כל כך.
מתגעגעת, רונה."

כך הסתיים לו המכתב, המזכרת היחידה שלי ממנה. התיישבתי על ספסל
בסמוך לטיילת. בוהה כמעט באווילות מושלמת אחר הגלים באים
באיטיות ונשברים להם, נעלמים לנגד הקיר. כל הזמן גל חדש. אחזתי
את שקית הקרטון שלי חזק חזק, ולגמתי מעט מהבקבוק שהיה בתוכו,
טעמו המר של המשקה רק העיר אותי, אבל כשהגעתי לנקודה מסוימת של
ערנות, דווקא אז צנח ראשי על הספסל וראשי עסק בחלומות.
בחלומותיי, כמו תמיד, היא, האובססיה שלי, חמדתי, אהובתי,
תשוקתי, סמי, לבי, יחידתי שאהבתי, זוגתי, מבט עיני, תרחיש לבי,
החלק השני והבלתי נפרד שלי, שכרגע נמצא במקום אחר בעולם, מקום
שאינו ידוע. מקום כלשהו בלב ליבו של שום מקום, איפה היא? ולאן
נעלמו הגלים?

עם קומי לאור זריחת החמה, הרגשתי קור עז. גשם חזק נראה באופק,
הגשם הראשון. מצב רוחי הושפל והוכה עוד יותר, חרש ליטפתי את
בקבוקי הריק, והמשכתי לשבת ולבכות, ללא כתף לראשי. ללא מחציתי
השנייה. מחציתי שנעלמה לה עם כנפי המטוס. אילו רק הייתי
יודע....
הייתי נותן לה, את כל כולי, את כל אהבתי, מטרותיי, האידיאלים
שי, את כל חומי, את עצמי. את מהותי.

החלטתי החלטה שחלק יראו טיפשית וחלק יראו כמעשה שהיה צריך
להיעשות מזמן. מוזר זה שלא חשבתי לי עליו ורק המשקה שמזה זמן
רב הצליח לחדור לעורקיי עורר בי. תשוקתי שלי, מטרותיי, ננעלו
כאחד. מטרתי בחיים כרגע היא למצוא את נעוריי את אהבתי.
מיהרתי הביתה, מחר עבודה, אסיים את החודש, אגרד מחסכונותיי
ואסע לי לבואנוס איירס, להתחיל את המסע בכיבוש יצריי המדכאים,
למצוא אחת ולתמיד תשובה, מרפא, לכל שאלותיי ומכאוביי. תשובה לה
השתוקקתי יותר מאשר לעצמי. לישותי, שלעיתים נראתה די מיותרת
ביקום זה. חסרת כל חשיבות וכל עצמאות.
כל זיק שלי לדת, לכבוד הדדי, לאמון, להתפתחות רגשית, כבה ונעלם
עם הגלים.

העובדה שהייתה לי משימה עודדה אותי מאוד, לפחות לקיומי יש
עכשיו משמעות. למצוא את אהבתי. האהבה שלי.
הימים בעבודה עברו במהירות עצומה, לא שמתי לב שעבדתי, כל מה
שעשיתי בימי העבודה נעשו כמכונה חסרת רגש וחשיבות, הודעתי לבוס
על חופשה, והוא הסכים.
"לכמה זמן?" הוא שאל. אני השתתקתי, חשבתי לשנייה ועניתי "לא
יודע עדיין, אני אודיע לך כשאדע".
לא תכננתי להחזיר לו תשובה, מצדי שייקח החיפוש הזה משך חיים
שלמים העיקר שאמצא אותה כבר. אוכל לדבר איתה סוף סוף ולמצוא
תשובה. הגרון שלי היה יבש מכדי לדבר, הייתי חייב לשתות משהו
אבל לפני כן - רונה.
התשובה שחסרה לי כל כך. את התשובה שאני כל כך חייב למצוא לשאלה
שבעצם מהווה את קיומי, את מהותי ואת רצונותיי ושאיפותיי... כל
כולי מחובר אליה, רק אליה, היא שלי ואני שלה. ככה זה הקשר
שלנו. כל מה שאני רוצה זה תשובה. תשובה אחת יפה ושמה רונה.
איפה היא התשובה שלי?

פרק ב' - כשרצים ממקום למקום.

הייתי כבר איתה בחוץ לארץ, בלונדון. לא הרגשתי שם בודד אפילו
כשבאמת היא לא הייתה איתי לרגעים ספורים. היינו ברוב הטיול
ביחד, פעם ראשונה ואחרונה שהייתי עם מישהי בחו"ל. היה לה חול
על המכנסיים, אבק על החולצה ואת הלב שלי בתרמיל שלה. השמש זרחה
עלינו בלונדון, כשאנחנו פוסעים יד ביד, חושבים אחד על השני,
בלי דאגות. שם הייתי אמור להציע לה נישואין. אבל בסופו של דבר
שמרתי את זה להזדמנות אחרת, הרגשתי שאפשר ליצור איתה רגע יותר
מושלם. כנראה שטעיתי.
בלונדון היה קריר, אבל היה כיף, היינו כמו גיבורים אבל לעולם
לא היה אכפת, וגם לנו לא. לא הינו בודדים ולא היינו יכולים
להיפרד ליותר מחמש דקות עצלות ביממה.
הרגשנו משיכה הדדית, שייכים אחד לשני, הן בקשר האהבה והן בקשר
הרגשות האחרים והלא חשובים.
חבל שלא הצעתי לה נישואין בלונדון, על מה לעזאזל חשבתי?
כבר קניתי טבעת ותרגלתי את הנאום בלב יותר מ-אינספור פעמים,
וזה אפשרי בהחלט אם חשבתם אחרת.
אני עדיין מתחרט אחרי כל השנים ההם שאבדו להם בין חדשות
וסיפורים ואירועים שוליים בחייה של החברה האנושית.


"גבירותיי ורבותיי: אני עומד לפניכם, זועק וכואב, מושפל ועקום,
שבור ומדמם. צמא למים ורעב ללחם. חושק למגע השמש, ולמגעו של
אויר." צעק ישיש על במה בהייד-פארק כשהמשכנו את הסיור באנגליה.
"כל מה שאני רוצה כרגע אבל, באמת, זה כוסית מטריפה ולא נורמלית
לגאול לעצמי את הייסורים וופה וופה הופה הופה" כשהוא ליווה את
המילים האחרונות בתנועות אגן וידיים. אני ורונה נפלנו על הרצפה
והתגלגלנו מרוב צחוק. אולי לא באמת התגלגלנו על הרצפה ברחוב
אבל צחקנו מאוד למראה תנועות של זקן שיכור מנענע את אזור
החלציים כנער צעיר.
אחריו אני עליתי ודיברתי. לפני זה זרקתי את המסטיק שלעסתי. "כל
מה שאני רציתי להגיד לכם, עוברים ושבים, ובכם בעולם, זה דבר
אחד - אני - אוהב - את - רונה!"
לא היה אכפת לאף אחד, ולי לא היה אכפת שלהם לא היה אכפת. גם
ככה זה לא משנה מה השאר חושבים העיקר שלי טוב איתה. אני שמח
מאוד איתה ואני בטוח שגם לה איתי.
אוי בלונדון, היו זמנים כל כך יפים, התקופה המשובחת שלנו
כבוגרים מתפקדים, היינו כל כך יפים. כל כך מתאימים זה לזה.
בשיא פריחתנו, נחת המטוס בשדה התעופה בארץ של כרמים ותפוזים
והכל היה כל כך נפלא. הרגשתי כל כך חי בצורה שאי אפשר לתאר
במילים. רק מי שהיה שם יבין אותי.
תבינו אותי אנשים, כדאי לכם מאוד. אך, אני מתגעגע לתקופה,
היינו מצליחים כמו שאלביס הצליח כזמר, אנחנו כזוג. התעופפנו,
אני הבנתי שאני הייתי בשיאי מבחינה חברתית. הרגשתי כל כך טוב.
הייתי חייב לפגוש אותה.

עד מהרה, חלפו להם ימים ושעת האפס הגיעה, עמדתי בנמל התעופה עם
כרטיס לבואנוס איירס וכתובת של קרוב משפחה אצלה התגוררה רונה.
הטיסה עברה בשלום, והגעתי לבואנוס איירס דרך מפרץ ריו דה-לה
פלאטה. כדי לנסות לישון קצת ביקשתי בקבוק משקה חריף. משהו להקל
קצת על הלב. המים נראו אחרת והשמש זרחה מכיוון הים. לא הייתי
רגיל לשינוי הזה, ואקלים אחר, מוזר מעט. השינוי אבל היה רק
בהתחלה, העוצמה שלו פחתה עם המשך היום, אולי כי הגענו עם
הזריחה. עד הערב כבר הספקתי להתעשת בבית מלון 4 כוכבים בעיר.
עם כתובת על המעטפה, התחלתי את מסעי בארץ זרה, משתמש בספרדית
הדלה מאוד שלי, שנשארה עמי מהבית. נחטפתי על ידי עצמי מחוץ
לבית המלון ולנהג מונית הראיתי את הכתובת על המעטפה. נסיעה של
עשרים דקות במחיר מופקע, לא השכיחו ממני את דאגותיי למציאת
החלק שכל כך היה חסר לי. נסיעה על רצועת החוף חשפה את הגלים
הארגנטינאים מגיעים ללא ידע לקראת סופם במגע עם החול החם. נראה
כאילו הם לא ידעו מה הם עושים. הגשימו את עצמם ונסתיימו, באופן
שקוף למדי, כמו המים, כמו האוויר, הרוח הקלילה שנושבת. מה
יכלתי לעשות אם לא לתפוס את עצמי לרגע. המונית עצרה, וירדתי על
שפת המדרכה, מספר בתים פרטיים, חצי מתקלפים חצי מתייבשים, רובם
מטים ליפול, חציתי את הכביש בתקווה שהיא תצא מהדלת שממול ותרוץ
לעברי. לא כך היה.

לא נראו כל סימנים על הבתים, לא מזוזות או משהו, הספקתי לשאול
את הנהג על רונה הוא שאל אותי אם היא ישראלית, אמרתי שכן, אבל
הוא אמר שהוא לא יודע, אבל השם ישראלי, ויש קהילה יהודית
בבואנוס איירס בלב העיר.
לפי הטון שלו ראיתי שהוא לא מחבב יהודים. לא היה לי אכפת ממש,
רק רציתי למצוא את רונה, את האושר שלי. הרגשתי חרטה ולבי פעם
ביתר חוזקה עם כל צעד שעשיתי לעבר הבית. שלוש מדרגות מעץ יבש,
עליתי עליהן, נעזרתי במעקה שהיה ליד, על הדלת תאם המספר את
הכתובת שעל המעטפה. דפקתי על הדלת כשאני המום מעט ומבולבל מעט.
אחרי כמה דפיקות שמעתי מספר צעדים רבי משקל, מקלט רדיו כבה
והצעדים הזקנים התקרבו אל הדלת לאט לאט. הזמן זחל כמו בציור של
דאלי וידעתי שזאת לא תהיה רונה, אולי זאת הדודה. אולי הדוד. את
הדלת פתחה לי אישה מבוגרת, אבל לא זקנה מדי. גילה בערך 60 אם
לא פחות, וכבר הייתה שפופה וכפופה.
"רונה גרה כאן?" שאלתי והחזקתי במכתב. הספרדית שלי הייתה לא מי
יודע מה אבל הייתי חייב לנסות.
הגברת משכה כתפיה, "אני אקרא לבעלי" היא אמרה וצעקה עד שכמעט
נחנקה. "רוברטו" ירד גבר כבן גילה גם הוא נראה זקן לגילו. עם
שיער סיבה, משקפיים ועור שרוף ומתקמט.
הכניס אותי לביתו ועל ספל קפה סיפר לי על חייו ועל שעבר לגור
פה לא מזמן כי הדוקטור אמר שאויר הים יעזור לו למחלות. "קניתי
את הדירה הזאת מזקנה יהודייה שעברה לבית אבות", כנקודת אור,
"אנחנו עדיין בקשר איתה היא חולה ולא מרגישה טוב אבל היא
מרגישה שיש לה עוד מטרה בחיים, מטרה כלשהי ככה היא אומרת".
התערבתי ושאלתי אותו באיזה בית אבות היא נמצאת?
"סאנטוס פאפיטוס" - אבות קדושים, כשיצאתי איחלתי להם להתראות
ויצאתי לדרכי, אותו נהג מונית עצר אותי ולקח אותי לבית האבות.
הנסיעה הייתה הפעם בתוך העיר ולקחה הרבה זמן, הוא שאל מה
הסיפור שלי פה אז סיפרתי לו. את הנסיעה במונית הוא נתן לי
כמתנה ואמר שזה מאלוהים שאני אמצא את האהבה שלי. הודיתי לו
ברגע שסיים את הנסיעה, ונכנסתי לבית האבות, מקום שמבחוץ נראה
מפואר, ועם גינה יפה ומושקע. עם כניסתי לבפנים הבנתי מדוע אני
שונא את המקום הזה שנקרא בית אבות. כשאנשים רצים ממקום למקום
הם מסיימים את החיים שלהם במוסד סגור וקר, עדיף שימותו להם
בכבוד מסוים, בחוץ. מתחת לכיפת השמיים מאשר בחדר חנוק עם אנשים
שאתה לא רוצה להכיר. כל אחד שם הוא "וורקו"- (שד) אחר עם חיים
משונים כל אחד כזה הוא מוזר ורשע לעת זקנה. "וורקו".

נכנסתי בבית האבות הזה ושאלתי את הפקידה בכניסה איפה נמצאת גב'
קאמריו, והיא הפנתה אותי לקומה השלישית, חדר 305. אני עליתי
במדרגות כי לא יכלתי לחכות למעלית. "חדר 305", על הדלת היה
רשום השם אותו חיפשתי כל היום, והוא יהווה בשבילי קרש קפיצה
למציאת האהבה האבודה שלי.

בחדר שלוש מאות וחמש שכבו על שלוש מיטות שלוש זקנות ועל המיטה
האמצעית שבחדר שכבה שם הגב' אותה חיפשתי, דומה הייתה לרונה,
שרידים של דמיון ליופייה של אישה שאותה לא שכחתי אף פעם.
"סימונה". קראתי לה. מתוך שמיכות טלאים, אבק לבן ומיטה אפורה,
קמה לה האישה שבצבץ עד כה רק ראשה מבין המצעים.
"כן?" ענתה לי בארגנטינאית טיפוסית. מהירה וחלקה. היא הייתה
הדרך שלי למציאת האהבה שלי, למציאתה של רונה.
התיישבתי על כסא פלסטיק מקומט, בוחן בעיניי את החדר, מחפש אולי
חום לא מלאכותי. עיניי חזרו ריקם.
שוחחתי עם סימונה מעט, בעיקר על רונה. את פתיחת השיחה ניהלתי
בנימוס, שאלתי לשלומה, לגילה, הסברתי לה איך אני מכיר אותה ואת
רונה. אני לא חושב שזה עניין אותה כ"כ. היא קרנה מאושר שאת
רגעיה הללו עם מעבירה עם אדם בר שיח. בעדינות נמשכו החוטים
לעבר נושא השיחה שבעקרו באתי קילומטרים מרובים. רונה שלי.
היא סיפרה לי שרונה ברחה מהבית, השאירה שום דבר מלבד מכתב בו
היא מספרת שהיא "עוברת לארה"ב, ניו-יורק, למען הדיוק, שם היא
רצתה לחיות, אני לא ממש יודעת מה היא רוצה לעשות שם למרות שיש
הרבה אפשרויות במקום כ"כ גדול כמו אמריקה. לא יכולתי לרדוף
אחריה, גם בגלל שנותרתי לבד ללא בעלי, וגם בגלל שאני דלת
אמצעים וגופי אינו מאפשר לי לחפש אחריה באמריקה. כסף לבלש לא
היה לי. לכן אני פה, מתקלפת כמו תפוח אדמה, עד שיקפוץ לסיר.
תורי יגיע במהרה, ותפילותיי לאל נענו." היא עצרה. "אני אמות
בקרוב, ואני שומרת את עצמי רק לדבר אחד, לראות את קרוב המשפחה
האחרון שנותר לי. אם תמצא אותה, תביא אותה אליי, כדי שאוכל
לראות אותה ולהיפרד ממנה כמו שצריך. כ"כ הרבה מיקיריי חלפו
מהעולם הזה בלי שאפרד מהם כהלכה. חבל שאסיים את חיי בלי להיפרד
ממנה."
הבטחתי לה שאני אנסה בכל כוחי לחפש אותה בניו-יורק, ונפרדתי
ממנה לשלום. קיוויתי שאוכל לעמוד בהתחייבותי.

ארזתי את סחבותיי למזוודותיי לקול דיווחי הרדיו הארגנטינאי על
שביתה והפגנות שעלולות לצאת בקרוב לרחובות. מהומות היו הדבר
האחרון שהייתי רוצה לפגוש כרגע, במיוחד לאור העובדה שזה ירחיק
אותי מהמטרה ששמתי למולי.

צלצלתי למונית שתיקח אותי לנמל התעופה, הרגשתי טוב ומרחף מעט,
למרות שלא שתיתי. לאורך הנסיעה התנגנו ברדיו של הנהג, בחור
תמוה מעט, שירים דיכאוניים, אבל הם לא פילחו את דרכם ללבי,
שהיה מאושר ורמס כל סיכוי למשהו שיעיב על השמחה שכבר בניתי
בראשי. אפשר לומר שעיניי היו מסומאות על ידי רחשי לבי. לפתע
נפסקו השירים הדיכאוניים ומבזק חדשות, במבזק כך הבנתי מהנהג
התמוטטה קומה רביעית שלמה על קומה שלישית בבית אבות בבואנוס
איירס. שם בית האבות היה בית האבות שבו ביקרתי. הרגשתי רע, אבל
לא היו לי מספיק נוזלים, אני מניח, לבכות ולו דמעה אחת. דמעה
יבשה, דמעה מרה. מתוקה. חמוצה. דמעה.
הגענו לנמל התעופה והנהג עזר לי לצאת מהמונית, הוא נמלט לפניי
שהבנתי ששכחתי לשלם לו. הוא נראה מבוהל ועשן המונית מילא את
האוויר. אולי הוא נבהל כשסיפרתי לו שביקרתי את סימונה והכל,
וסביר להניח שנהרגה. אולי היה עדיף שהייתי שותק. הוא נמלט
ממני, ואני ברחתי לשירותים, אחרי שהטלתי את מימי, הייתי מוכן
לטיסה עם כרטיס ה"הלוך ושוב" שלי. ליתר דיוק, כרטיס ה"שוב"
שלי.
במטוס היה חביב מאוד ונרדמתי כמו תינוק. בנופים שזכרוני עוד
הצליח לצלם ניתן היה לצלול עד לעונג מסוים. התעוררו בי חשקים
לרונה, הבנתי שאני מתגעגע אליה ושהדרך עומדת להסתיים. כשאמצא
אותה, הכל יהיה הרבה יותר טוב.

נעניתי לבקשות חלק מהנוסעים ועברתי שורה אחורנית כדי שיוכלו
לראות את הסרט. כשקמתי, הרגשתי שאני רוצה להתפורר לעבר הים. הם
הודו לי. אישה אחת עשתה לי עיניים. החמיא לי אבל.... אני רק
רציתי לראות את רונה.
אני תר אחריה כבר כמה ימים, הותרתי את לבי אצלה. רונה שלי,
איפה את? שאלתי את עצמי, למה נעלמת?
השמש סירבה לזרוח מתוך המים, כשהגעתי לשדה התעופה בניו-יורק.
הודיתי לנער קטן אשר בעבור דולר אחד עזר לי עם המזוודות, ולא
שהיו הרבה אבל זה היה מטרד.

בוכייה דמיינתי אותה, את רונה, בודדה באמריקה. נהג המונית
האמריקאי הקיץ אותי משנתי. לקחתי את בקבוק היין שהצץ לו משום
מקום,המשכתי לנסוע איתו למלון באמריקה, והשתרעתי על המיטה. גם
לא פיות וגם לא מכשפים היו מקימים אותי מהמיטה שהייתה כל כך
נוחה עבור אדם כל כך עייף.
לבי כאב, ראשי הסתחרר, ואני כבר השארתי למחר את עבודתו.
לכשאתעורר, ליתר דיוק, אמצא אותה, זה כבר יהיה יותר פשוט.
שכבתי על המיטה וחלמתי שוב על רונה. הרגשתי כל כך טוב.
סביב העולם אני מחפש אותה, רגשות צפים והחלום משתלט עליי.

פרק ג' - כשחולמים חלום וכשמקיצים ממנו.

רגשות רבים צפו ועלו כחתיכות עץ על פני המים. לאט-לאט התחברו
החלקים והרכיבו את חלומי.
במרכז הייתה רונה, כמו שהיא צרובה במוחי, צרובה בשפתיי,
בעיניי.
כל הרגשות האלה, הזילו ממני דמעה, לאט-לאט כל הדמעות האלה הפכו
לגשם רצוף, מהגשם נוצר נהר איתן וחזק, שזרם בכוח ופילס את דרכו
לבור גדול שהתמלא במים.
התקדמתי והילכתי על פני מי הימה. ראיתי אותה רחוק מאוד, ורצתי
מהר מאוד, ניסיתי חזק יותר וזה נראה שדבר לא זז, עצמתי את
עיניי והפעלתי את כל כוחי, וכשפתחתי עיניי הייתי בתוך המים,
שוחה עם הדגים. נתפסתי על זנבו של דג גדול, ונסחפתי עמו לכיוון
שלה.
עזבתי את הדג, ושחיתי מעלה, לקחת אויר, למרות שלא הייתי זקוק
לו כלל. היופי התת-ימי סיפק לי חמצן יותר משרציתי, אבל הייתי
זקוק ליופי אמיתי, פניה של אהובתי, עליה אני חולם בלילות, אותה
אני רוצה. אני יודע שהיא לא זנחה אותי, היא מעולם לא רצתה
לעזוב.
לאט התקשו המים, והפכו לקרח אני יצאתי מהם בחופזה אבל רגליי
נשארו תקועות בקרח, אני תקוע בקרח, מנסה לנפץ אותו אבל לא
יכול. הקרח הזה קר, ואני רוצה שמש חמימה.
ואז אני חושב מהלב, על אהבתי אליה, אל רונה.
הנהר מתחיל לחזור לזרום לאט ואני בו, בסירה, ולפתע פתאום הסירה
מתחילה לנוע מהר, אני מסתכל קדימה ורואה את הנהר נגמר, מפל
לפני.
אני מנסה לחתור עם הסירה אבל אני מתקדם אל סוף המסע. ברגע
האחרון אני נאחז בענף ארוך.
הענף מחזיק אותי ואני מתבונן בסירה עוברת לה מעבר לגבולות
הדמיון, נופלת מהמפל, שבירתה השקטה של הסירה רק הייתה סימן
לענף שעליו נתליתי, להישבר, גם אני נפלתי למים. המתז שגרמתי
היה חלוש ולא משמעותי. אני לא מבין אפילו למה הזכרתי את זה
ולמה זכרתי את זה.
המים התייבשו ואני נמצאתי בין גבעות בגיא של הרים וגבעות הקרקע
נשמטת תחתי ואני נופל באוויר, מרחף, נופל מענן לענן ומכות
הנחיתה האלה כואבות יותר ממה שאמור להיות ענן.
השמש התקרבה אליי מעט ואני רציתי את הירח.
שקיעתה של השמש הייתה עושה לי טוב מאוד. עייף כמו שהייתי, לא
חשתי הרבה זמן, אפילו לא כשהייתי בהכרה, רטוב ויבש עשיתי את
דרכי בין טירות לטירות שעל עננים, וקראתי בשמה של רונה.
מטירה אחת שמעתי תשובה, המשכתי פנימה.
בטירה חושך מוחלט, רק התמונות הקרות נראות לעין. אנשים קפואים
בתוך תמונה קרירה. גרם מדרגות התגלה לעיני, תחת כל מדרגה אור
מבריק ועשן דליל. עליתי במדרגות שלרגע קל נראו חסרי סוף, הגעתי
לקומה השנייה, הלכתי ניסיתי לפתוח כמה דלתות, אך כל דלת הייתה
סגורה, בסוף המסדרון ראיתי דלת, גם ממנה יצא עשן ואור לבן
ומבריק.
הלכתי אליה צעד אחר צעד, עד שהגעתי, פתחתי הדלת, ובפנים הייתה
מיטה. על המיטה שכבה רונה, כמו שזכרתי אותה, עליתי על המיטה
והתקרבתי לעברה. היא חייכה, אבל לא שמעתי שום דבר, נישקתי אותה
והיא תפסה אותי בפניי ונשקה לי. כשפקחתי את עיני גיליתי פרצוף
אחר, של אישה שיצאתי איתה אחרי שרונה עזבה, לא יכלתי להשתחרר
והיא נשקה לי גם. אחרי כל נשיקה באה דמות אחרת. אחרי מספר
נשיקות הפרצוף הפך לשעון כעוס, ממהר ורץ במהירות, הוא כעס והפך
לאדום. המיטה התחילה להישרף והשעון נזל כמו פלסטיק.
אני נמלטתי מהמיטה הבוערת אבל בגדיי נשרפו. נשארתי עירום בחדר
השינה עמדתי ולא האמנתי למראה המיטה העולה באש. את בגדי שהעלו
אש זרקתי לכיוון הלהבה שבאה מכיוון המיטה. זה היה כמו להוסיף
שמן למדורה, והלהבה הכאיבה לעיני. מתוך אינסטינקט כיסיתי את
עיני והפניתי ראשי.
כשהחזרתי אותו גיליתי את עצמי, ער, עירום בחדר המלון, מיטתי
מבולגנת ועליה בגדי. שעון הקיר הפשוט היה על המיטה, מפורק.
אני לא הבנתי בדיוק מה קורה והחלטתי להתרגע במקלחת קרה.
השתוקקתי לנוזל כלשהו שישטוף אותי ואת פניי.
במקלחת הקרה השתדלתי שלא להירדם. לצערי, נרדמתי, בקור, במים
אשר זרמו טיפה קרה אחר טיפה אחרת, והפעם לא זכרתי את החלום
כשהקצתי ממנו.
החלטתי לחפש אחריה, בפעם השנייה.

פרק ד' - מגלים בעצם את התשובה...

לא יכלתי לחכות עוד ויצאתי אחרי מה שחיפשתי במשך הזמן האחרון,
הדבר אשר השארתי מאחור, וחיפשתי אחריו בעצם, כמפלט לצרותיי,
נווה מדבר ללבי הצמא לאהבה. אהבה אמיתית.
הייתי במלון והחלטתי לצאת, הדבר הראשון שעשיתי זה לקחתי ספר
טלפונים מפקיד הקבלה וחיפשתי שם את רונה, לקחו לי כמה דקות אבל
השם הנכסף והכתובת היו רשומים שחור על גבי לבן מצהיב.
רצתי החוצה וחיפשתי מונית, לקח לי זמן רב אבל בסופו של דבר
הגיעה הגאולה. הייתה זו שעת צהריים קלילה. לא יותר מזה, חשבתי
לתומי שאני אדפוק לה בדלת ואמצא אותה. כבר דמיינתי את עצמי
פוגש אותה, שקלתי טוב טוב מה להגיד לה כשאראה אותה לראשונה זה
זמן לא קצר. כמה שנים בכל זאת חלפו.
לפני שהגעתי לכתובת שלה, ראיתי גינה ובסופה חנות. החלטתי לקנות
לי בירה, כדי להקל על הלב הכואב שלי. קניתי גם מסטיק כדי
להסתיר את הריח של האלכוהול. נהג המונית הסביר לי, שפשוט אמשיך
בפארק ישר עד הסוף ובבלוק הראשון בניין שני, זה הבניין שאני
מחפש.
את הבירה שהפכה איכשהו לשתי בירות ושתי וודקות סיימתי בחופזה.
מיהרתי ללעוס את המסטיק. עברתי דרך הפארק הקטן כמו שהסביר לי
נהג המונית אבל לא זכרתי את הוראותיו בדיוק רב. בפארק ישבו
נשים ואמהות עם עגלות ותינוקות. עסק. היו שם מספר קטן של נשים
וגברים שהלכו ביחד, נשים עם ספרים וגברים שמנקים את האשפה.
החלטתי לאלתר מכיוון שלא ידעתי איך להגיע. את הכתובת רשמתי על
היד. הלכתי ושאלתי אנשים אבל הם לא היו נחמדים במיוחד. ילד
צעיר אחד היה נחמד בטובו להסביר לי איפה נמצא הבניין. מוזר
שדווקא הנוער היה נחמד אליי.
הוא נמלט על סקטבורד שצץ משום מקום.

המשכתי לעבור את הכביש, מרוב להט כמעט נדרסתי. הנהג צעק עליי,
"מה אתה, שיכור? תראה לאן אתה הולך!"
צעקתי לעברו כמה קללות בעברית והמשכתי ללכת.

המשכתי לצעוד ברחובות והגעתי בסופו של סיבוב אל הבית. לא
ניצלתי את הזמן לחשוב, סידרתי את השיער, את הצווארון שהתקפל לו
לא טוב.
העברתי את ידי מעל פניי ומחיתי את אגלי הזיעה וההתרגשות.
נשפתי החוצה כדי להירגע, נראה שמקלחת קרה הייתה עוזרת כאן
מאוד. תחבתי ידיים לכיסים. ארנקי נגנב! "ילד ארור עם סקטבורד
ארור!" אמרתי בקול רם, גרוני היה יבש מתמיד.

הגעתי עד מפתן בניינה, ועליתי במדרגות, ראיתי קופסת סיגריות
יושבת בנוחות על המדרגות ולצידה מצית. שוב עשיתי את אותה
פרוצדורה באותו סדר. סידרתי את השיער, גם את הצווארון שהפעם
היה בסדר, ושוב העברתי את ידי על פניי כדי לנגב את הזיעה, ושוב
נשיפה להירגע.
לא היה קיר להישען עליו. לא שמעתי מבעד לדלת שום קול וחשבתי
שאולי היא לא נמצאת שם. מה אני אגיד לה. ישבתי על המדרגות זמן
לא קצר, וחשבתי. קופסת הסיגריות היה הדבר הראשון שעלה לי בראש
כדי להשתחרר מעט מאי הנוחות שפקדה אותי בישיבה על המדרגות.
עישנתי 2-3 סיגריות והחלטתי שזהו, אני אעשה את זה. התנדנדתי
בחוסר ודאות ובעיקר בפחד רב לעבר המטרה הנכספת אשר נמצאת אצלי
מעל לכול. אחריות, זה שם המשחק, צריך לסגור עניינים! אמרתי
לעצמי. חובה להתעשת. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, הסיגריות עשו
את שלהן, ואני התקשיתי במעלה המדרגות. או שמא לא היו אלה
הסיגריות אשר הקשו עליי.
המדרגות האלה עוד יביאו אותי לגן עדן, אמר בחור מתולתל
ובלונדיני בג'ינס וחולצה פתוחה. קולו הגבוה והצל שלו שנמתח
לאורך כל המדרגות היה גבוה בהרבה מאורך האומץ שלי ומהאורך של
שהנשמה שלי אשר לא יכלה לתפקד כרגע. פחדתי להתגלגל במורד
המדרגות, אבל דווקא הבחור המתולתל שהלך לקראתי היה אמור
להתגלגל. עליתי במדרגות ולא הבנתי את המסר שלו. נראה שהוא שר
משהו מתוך שיר.
צמח היה בקומה שלה, לא הבחנתי בצמח הזה מקודם. על החלק של
האדמה בו היו בדלי הסיגריות והסיגריות הכבויות שלי.
יאללה! הגיע הזמן לעשות את זה.
ניגשתי לעבר הדלת ודפקתי בה. הכרחתי את עצמי לעמוד. הדלת נפתחה
ואור חדר למסדרון הארוך עם המדרגות. בעבר השני עמדה לא אחרת
מאשר מנקה. "רונה נמצאת?" שאלתי. היא בגינה.
"תודה..." נמלטתי ממנה וירדתי במדרגות, כל ההתרגשות הזאת
לחינם. ירדתי במדרגות ומזג האוויר הנחמד חייך אליי. בפתח
הבניין בערך עמד גיטריסט ביד אחת מחזיק בצוואר גיטרה ובשנייה
מחזיק שטרות של כסף, ותווי הפנים שלו הזדקנו במהירות. בשנייה
אחת הוא איבד יופי רב, קמטים צצו פתאום על ראשו. נראה לי שאני
הייתי היחיד ששם לב לזה. חשבתי שאני מדמיין את זה וברחתי,
בעודי משתוקק לשטיפת גרון עם איזה כוס של משהו מתוק, מר, חמוץ,
שישטוף את האבק בגרוני.
הגעתי לפארק, קרוב מתמיד לקבלת תשובה. התפזרו רוב הנשים ומפני
האשפה. ישבה על הספסל אישה, לקחה לי פחות משניה לזהות את גוון
השיער הזה. היא ישבה ואני מאחוריה. היה זה יום מוזר מאוד
והחלטתי להיות בטוח ולראות אותה במו שתי עיניי, לפני שאפתיע
אותה היא קמה פתאום מהספסל והלכה לקראת משהו, הרמתי את המבט
וראיתי שזה היה גבר.
אותו הגבר המתולתל והבלונדיני. חולצתו הייתה סגורה ונראה שהוא
הזקין. לא הבנתי את פשר הדבר הזה. אבל החלטתי לגשת אליה בכל
זאת. "רונה." אמרתי את שמה כששמתי את ידי על כתפה.
היא הסתובבה וראיתי שזאת היא. תווי פניה כמעט ולא השתנו. צחורה
ויפיפייה נשארה.
"מה אתה עושה פה??" היא שאלה בכעס.
"מה?" שאלתי אותה בפליאה.
"מה אתה עושה פה? כל מה שעשיתי לא היה מספיק ברור בשבילך?"
השיחה בעברית באמצע הרחוב הניו-יורקי הייתה מוזרה בשביל
העוברים ושבים. לי זה לא היה אכפת.
"רונה, אני אוהב אותך!" אמרתי.
היא סטרה לי. "חתיכת דוחה שוב אתה מסריח, אמרתי לך להתרחק
לא?"
"מה עשיתי לך?"
"מה עשית לי אתה שואל, נבלה שכמוך! יש לך הרבה חוצפה לבוא לכאן
ולרגל אחריי"
אמרה והלכה עם האיש המתולתל, כעבור כמה זמן הלכתי אחריהם.
בעיניה לא ראיתי שום סנטימנטים, שום ניצוצות, שום זיכרונות. לא
הבנתי מדוע היא כועסת. בעיניה נראה שאהבה שהתפרסה פעם על גבהות
נראית שכרגע מתפרסת אפילו לא על עמקים.
רצתי אחריהם ופספסתי את הרמזור. קשה היה לי להאמין, בעודי אני
רואה אותם מתרחקים ביחד, שהיא חומקת ככה ממני בלי להסביר מה
עשיתי, שיערה החלק והשופע התברר כחומה לראשה, ובגדיה היו כחומה
ללבה.
כשהרמזור הורה לי ללכת הלכתי אחריה, שבי אחריה. נתקלתי בשובל
ריח הבושם שהיא הותירה מאחוריה.
דפקתי על הדלת שלהם כשהגעתי לבניין. חלפתי על פניי המדרגות
בעצבים רבים, ואת הצמח שהיה בקומתם העפתי מעל פניי.
דפקתי על הדלת, לא ענו לי, דפקתי ביתר חוזקה, ולא פתחו לי.
בעטתי בדלת מרוב עצבים והדלת נפתחה. ניצבו שם 2 ילדים קטנים
מפוחדים, הבחור המתולתל שהיה מאוד כועס אבל לא הגיב משום מה
למה שרגע עשיתי, והייתה שם רונה.
מרוב זעם וכעס לא ראיתי מה היה מימין ומה משמאל. רונה הייתה
מולי. וזה מה שרציתי לראות וזה מה שראיתי.
צעקתי עליה "אני לא זז מפה עד תגידי לי מה עשיתי!"
"אתה הרסת אותי! פגעת בי!" היא צעקה לעברי.
התרככתי מאוד לשמע הדברים. זה נראה לי מאוד מוזר. איך אני יכול
לפגוע בה, בכליל השלמות שלי?
זה בדיוק מה ששאלתי אותה.

התשובה שלה לא איחרה לבוא אבל מוחי התחיל לפתע להתעורר, כאילו
מחלום מאוד ממשי. התחלתי להיזכר בכל מיני דברים, הרגשה מוזרה,
הרגשתי כמו שמרגישים אחרי שקמים בהנגאובר. רק שזה קרה לי בעודי
ער.
כל מה שהיא אמרה מעתה היה מוכר מאוד. בפה היה טעם מר מאוד.
קולה נשמע בהד חזק. "אתה שיכור! אלכוהוליסט!" התחלתי להבין
באמת, הנה זה הגיע. "אתה הכית אותי, מתוך שכרות. גם ביום
שעליתי למטוס לבואנוס איירס. אתה באת אחרי ונתת לי מכות, מזל
שהיית שיכור והתעלפת, ואני הצלחתי להימלט ממך!
חיפשת אחרי, חשבתי שהמכתב שהשארתי לך היה ברור!"
"המכתב הזה? הוצאתי מהכיס את הגלויה שהיא השאירה לי, אני אקריא
לך:
"המחשבה שאני רחוקה ממך להרבה זמן רק משמחת אותי, אני לא רוצה
יותר קשר אתך יותר מאשר אוכל להכניס בדפים וגלויות. שנאתי אליך
גואה מרוב זיכרונות קשים לידך הקשה ולנוכחותך המאיימת. הבנתי
בזמן הזה משהו מסוים ומתקרב הזמן בו אסיים את מסעי בעיר הענקית
הזאת ואעלם ממך סופית. אין לנו על מה לשוחח ועל מה לדבר. אם
תעקוב אחרי אתה תתקל בתביעה משפטית.
לא אוהבת, ובוודאי לא מתגעגעת, רונה."
באותו רגע נזכרתי בכל הפעמים שהייתי איתה והכיתי אותה. דמעה
זלגה מעיני, דמעה שהייתה מרה ומהולה בעצב ובאלכוהול.
כשהיא נפלה על הרצפה, הדמעה, הבנתי שזהו סופו של דבר, רצתי
החוצה, נזכר בשברים של בקבוקים, ובצעקות שצעקתי בגרון חריף,
הייתי אנוכי, חשבתי רק על עצמי, ונעזרתי באלכוהול כמשענת לגב.
אנוכי מאוד. רצתי ונזכרתי בפעם ההיא בהייד-פארק, שצעקתי "אני
אוהב וודקה" איך עיוותי את האמת בצורה כל כך משונה?
האם האלכוהול השתלט עליי עד כדי כך ששינה את ההבנה שלי?

רצתי החוצה כשאני חבוט ושבור. מקומט ככל שהייתי רצתי מהר.
עליתי במדרגות וקפצתי דרך החלון הראשון שראיתי.
עפתי מעט זמן באוויר, והספקתי לחשוב על כל החיים שלי בפרק הזמן
הזה. זאת הייתה הטיפה האחרונה של החיים שלי. לפני שנחתי על
אדמת הבטון שאלתי את עצמי שאלה אחרונה. האם מישהו יבכה על
מותי? עד שמצאתי תשובה לשאלה אחת, התעוררה שאלה אחרת.
ולצערי הרב, נשמתי עברה מהעולם, לפני שמצאתי תשובה, לשאלה
שמגדירה את קיומי.