היום בו העולם הפך לבן
פרק א - הזונה.
באותו היום ההוא הלכתי ברחוב ונגלתה לעיני סמטה חשוכה ומופלאה,
אשר בהקה דווקא מהיותה חשוכה בין כל האורות והמראות של העיר
הלבנה והצחיחה שלי. סמטה קטנה זו התנחלה לה בשולי הרחוב,
והייתה היא הסמטה החשוכה היחידה בעיר.
רציתי להציץ פנימה ולהסתכל מה יש שם, אבל עיני היו רגילות
לאורות העיר עכשיו כשהבחירות לראשות העירייה מתקרבות.
המצב בארץ קשה מאוד, ואין לאן לברוח, הסמטה הזאת מאוד קרצה לי
משום מה, אם היה לי הסבר אולי הייתי מצליח להבין. חום נבע
כמתוך מעיין של חום בתוך מערה קפואה ויבשה.
הלכתי אחרי נעלי ורגליי. אנשים טאטאו את בתיהם לקראת מחר, את
הלכלוך העיפו מחוץ למפתן בתיהם. הסתכלתי על אישה מבוגרת שעשתה
את זה, היא המשיכה בענייניה ומבטה הקר הוטח כנגד הרצפה. סיימה
היא את ענייניה וסגרה הדלת. מהקור הנורא ומהאבק התעטשתי.
המשכתי ללכת אחרי רגליי ונעליי.
עיר נמל אנחנו, וגם הוא מואר מאוד, אפשר ללכת על המרצפות
השחוקות של הטיילת ולראות בני זוג מנסים להתחבא להם באיזה כוך
חשוך ולהתגפף אבל זה בלתי אפשרי. לפחות הם שמחים, במצב הזה,
בקור הזה.
ההליכה בין הרחוב הראשי בעיר אל הטיילת והנמל היא עניין של כמה
דקות, לא יותר, ועכשיו הגעתי לי לבדי אל הנמל, אחרי שעברתי
חנות וקניתי לי משקה. התיישבתי על שפת הרצפה הקרובה ביותר לים,
לידי היו דייגים עטופים במעילים, ודגים עטופים בנייר עיתון,
תכף יאכלו את הדגים כארוחת ערב מאולתר עירונית. בצד השני ישבו
פועלי נמל זרים, הם צחקו ונראו מאושרים אבל העיניים שלהם בכו
מגעגועים. הם שיקרו לעצמם ונראה שהעדיפו לחזור הביתה. התנאים
פה קשים מאוד, מזל שמחר לא עובדים.
נמתחתי לי מעט וכמעט שהתפתיתי לישון, המשקה הזה, סוג לא מוכר,
אבל קר וחם באותו זמן עשה לי רק טוב ונעים והתכרבלתי בתוך
עצמי. השמיים והכוכבים ישמשו לי כשמיכה, הבקבוק אולי ככרית.
הבטחתי לעצמי שאני לא אירדם כי הפועלים הזרים בנמל יוכלו לקחת
לי את הבגדים, את הבקבוק את מעט הכסף שעוד נשאר לי, ואחרי שזה
ייגמר אולי אני לא אקום עוד. למרות שהיה אור, לא הייתי משוכנע
שאזרחים תמימים יסתכנו בלעזור לי או אפילו לדווח למשטרה על
הנעשה. עד כדי כך החברה אטומה ואנוכית.
הרוח הקרה דפקה על פניי ונראה שהיא מתגברת, עוד לא נרדמתי
למרות הכל, ושמרתי על ערנות. הכל בגדר ההתכרבלות והנועם והחום
הזה שעטף אותי מבפנים.
נייר עיתון של איזה דייג עף על פניי, האור בנמל שגם הוא לא נתן
לי לישון, האיר עכשיו את חתיכת העיתון הקרועה, שבו כתבה שלמה
אחת ניצלה.
"למרות הקרקעות היבשות, עלו אחוזי הגידולים של הצמחים
והירקות."
לפחות משהו במדינה הזאת מצליח. הדבר הזה עודד אותי והחלטתי
לקום. במבטי אמרתי להתראות לדייגים ולעובדי הנמל שסיימו כבר את
המשקאות ועיניהם בכלל היו מוטות לעבר שני חתולים מיוחמים שעשו
רעש. הם דיברו בשפה לא מובנת, אני לא הבנתי מה הקטע, תמיד יש
בנמל בלילה חתולים ותמיד בבוקר הם שקטים ולא רואים אותם בכלל,
כאילו בלעה אותם האדמה.
בטיילת ראיתי מישהי מתחילה לבכות אחרי שחבר שלה אמר לה משהו
ונמלט אל הצללים, ראיתי שהיא הביטה בי, ועיניה דומעות. השפלתי
את מבטי וגם אני נמלטתי ממנה. הספקתי לשמוע אותה ממשיכה לבכות
אבל הצליל הזה דעך ונשכח עם כל צעד שלקחתי ממנה.
החלטתי שהערב השקט הזה צריך להסתיים במיטה שלי בבית, את היום
שלי סיכמתי בבית זונות, בלי דת ומוסר.
זה היה קל, זמין, בלי הרבה רגש ובלי דמעות. שעה שבה אני בחרתי
מה לעשות, ואיך לעשות, והיא בשקט צייתה ליצרים החולניים שלי.
התקלחתי איתה ביחד במקלחת הנשברת אחרי שהכל נגמר, לא יודע אם
מתוך חרמנות, סקרנות, קמצנות, או רחמים עצמיים. יצרים חולניים,
כבר אמרתי. ביקשתי ממנה, והיא הסכימה, אבל אמרה שהיא צריכה
למהר לקליינט הבא.
בקושי הבטתי בה במקלחת, וממה שהספקתי לראות, המים זרמו על גופה
הענוג, ועל שיערה בצבע דבש הפך לחום מהמים, אבל נראה לי שעל
גופי הם נעצרו ונתקלו בקשיים רבים. היא גמרה לפניי, הזונה.
יצאה מהמקלחת וברחה, אני נשארתי שם וסוף סוף נראה שהמים
מתחילים לזרום. לאט, אבל בטוח. החיים ימשיכו לזרום אח"כ,
ימשיכו מחר. ניחוח הפרות גרם לי לשוך שפתיי.
סיימתי את המקלחת, ויצאתי, הזונה לקחה את הכסף שהנחתי לה על
השידה. הזונה, מה זה, כל כך חבל. בשבילי היא הייתה זונה ללא
שם, ואני הייתי בשבילה קליינט ללא שם. כל כך חסר חשיבות, זה כל
כך עצוב.
באתי לצאת אחרי כן אבל לא רציתי לצאת מהדלת הקדמית של הבניין
הידוע לשמצה, לתוך האורות של העיר, ושאלתי שם אם יש דלת
אחורית. סרסור בבגדים ששוויים המשוער הוא שכר דירה שנתי, שלח
אותי בתנועת יד שעירה ומגעילה, לדלת שנמצאה משמאלי. החיוך שלו,
רק הראה לי עד כמה שהוא מתחרט שבחר דווקא בעסק הזה. שיניים
צהובות ושבורות, מקריח, עוד מעט הכרס תבלוט, אבל בריון קשוח
ומאיים. לא אמרתי מילה ויצאתי מהדלת הזאת, שהידית שלה הייתה
מאובקת. סימן שלא השתמשו בדלת הזאת המון זמן כבר. הגעתי למקום
חשוך וקסום, דווקא אחרי מקום כל כך נורא ומגעיל היה מקום כל כך
יפה. עץ גדול משמאל וספסל קטנטן וחמוד לידו, ממול היה פח קטן
וריק. מקום נקי, מכושף ושכוח אל, בדיוק מסוג המקומות שאתה רוצה
להיות בהם לבד, ליד הספסל הצלחתי להבחין באיזו מזוודה קטנה עם
פתק. "דרך זה תגיע לחלומות המתוקים והמציאותיים ביותר שיבנו
אותך מחדש אבל שים לב... הושאר באדיבות קוסם ומכשף הנודע בשם,
החלילן".
לאווירה הזאת היה חסר מרכיב אחד בדמות עשן מתוק, ומאוד קיוויתי
שזה מה שיהיה במזוודה.
שלחתי את ידיי לעבר האבזם של המזוודה, ופתחתי אותו. הייתי נרגש
כמו ילד קטן לפני שפתחתי אותו, מה יכולה להיות ההפתעה אשר
במזוודה. האם הבטחתו של החלילן תתקיים, ניסיתי למשוך את הרגע
וליהנות ממנו כמה שיותר. עד כמה כבר יוצא לי להיות סקרן לגבי
משהו. חוץ מהעובדה מתי יהיה היום האחרון שלי על פני האדמה, לא
מסקרן אותי שום דבר.
הרהרתי מעט, אולי אפתח את זה במקום אותו אני מכנה בית, אני כבר
עייף ורוצה ללכת לישון, פחדתי מעט לגבי מה שאמצא שם. אולי
יתברר שאני המקביל הגברי לפנדורה.
פתיחת המזוודה הזאת, סקרנה אותי מאוד אבל היו לי חששות, אם
אמצא שם פצצה או ראש כרות. ליד בית זונות זה אפשרי. גם כסף זאת
אפשרות, אפשר להניח את זה בצד ולסגור, זה לא שייך לי, אני לא
רוצה להתעסק בזה, המזוודה הייתה כבדה, אבל מטרם היותה מזוודה
מפלסטיק כבד עם הרבה קישוטים גדולים מברזל, פלסטיק, וזכוכית.
כל מה שהייתי צריך לעשות זה להרים את הצד הזה של המזוודה,
החלטתי להתנסות בחוויה שלפי דברי החלילן אמורים היו להביא אותי
לחלומות מציאותיים, ופתחתי את המזוודה.
במזוודה היה רק מזרק, כוס סגורה עם נוזל צהוב ומבריק מאוד
בפנים.
ההוראות היו ברורות מאליהן.
לקחתי המזרק, הסתכלתי לתוכו. האוויר הקריר בסמטה החשוכה התמלא
חיים ורוח שקקה בו בנוסף לקור. העלים שעל הרצפה החלו במסע סביב
מסלול מעגלי קבוע, כמו טורנדו.
הדבר עורר בי רגשות מן העבר.
שירים נושנים התנגנו במוחי, מקצבים, זרמו, לקחתי את המזרק
ושאבתי לתוכו את הנוזל הצהוב. ידי איבדו לא רק עוצמה, אלא
קואורדינציה. התחילו לרעוד הידיים.
אף פעם לא ניסיתי ליטול סמים, אבל הדבר הזה שלא היה מוכר לי,
רק משך אותי אליו, מתוך סקרנות, מתוך הקטע הזה של להיכנס
למערבולת חושים לא נודעת, בלי לדעת פעם אחת איפה תהיה, ומה
תרגיש, ולא להיות כמו אנשים בפס ייצור שהרגשות שלהם מופקים בפס
ייצור. פעם אחת, לצאת מעצמך לגבולות חדשים ומרוחקים של יזע,
כיף, רגש ואורגזמה נפשית אחרי סערת רגשות אמוציונאלית לגמרי.
התיישבתי על הספסל כשהמזרק היה מלא בחומר המבריק הזה, כשהמחט
הייתה בעצם ככרטיס לעולם לא ידוע שציפיתי לו בכיליון עיניים
ובכיליון הנשימות והנשיפות הכבדות, שבלבי הספק אם הן אינן היו
הגורם לרוח הכבדה והקרה שמילאה את הסמטה הזאת.
צלילים התקרבו, פחות מאיימים ויותר קלילים, לקבלת ההחלטה הזאת
שמצד אחד הישברות, ומאידך התנסות והיסחפות. איזה בנאדם לא רוצה
להיסחף? שאלתי את עצמי.
כמו טיפה בים, שאפשר בנמל להסתכל עליה ולחפש אותה, אבל אז
להתבלבל ולנסות שוב, לחפש גלים וטיפות. לדמיין לאן הן נעלמו.
לאן הן נסחפו, הטיפות.
המזרק, ייחודי במבנה, קטן ומפחיד, כמו גנגסטר בעולם הפשע, אליו
המזרק מאוד מתחבר.
גם לעולם הרפואה, אבל כרגע, דווקא עולם הפשע עלה לי לראש.
לקחתי את המזרק בידי הימנית, והפשלתי את שרוולי השמאלי. את
המחט נעצתי בבשר ידי ושחררתי את הכמות אשר במזרק.
מאותו רגע, תפיסת עולמי השתנתה כלפי כל ייצור, צבע, טעם, ריח
וכל חוש אפשרי אחר כולל אלו שלא ידועים אפילו להוא אשר כבודו
במקומו מונח.
סחפה אותי הרגשה של אושר עילאי, סיפוק מתמשך בצורה אינסופית.
נדמה היה, שזה היה חלום מציאותי, בין חלום למציאות, בין אמת
לשקר, בין עשן ומראות לבין הדבר האמיתי והמוחשי. בין דמעה לבין
לחי, ובין שמיים וארץ. הרגשתי כמו חתיכת נייר שהופרדה משאר הדף
ונשלחה למסע באוויר הפתוח והאמיתי תוך כדי ניתוק משאר המערכת.
הרגשתי קרוע אבל בצורה טובה. הרגשתי יוצא דופן. הרגשתי.
הרגשתי שאני עומד על הר חולי שסך חלקיו הופכים למים. הרגשתי
עמוק וצלול יותר מאי פעם תוך כדי ריחוף. רמות רבות, עננים
רבים, ומדרגות רבות, מעל להיות שיכור.
כמו גייזר, אבל אחד מיוחד שמתפרץ מליבת האדמה בעוצמה אדירה,
וממשיך לשמיים בכוח אדיר וחסר מעצורים, גבולות.
כיף אדיר שלא חשבתי שאחוש בחיים, בטח שלא חשבתי, כי לא ידעתי
ולא לימדו אותי ולא דמיינתי שדבר כזה הוא אפשרי.
הועפתי כמו מכיוון לכיוון על רצפת ריקודים מאולתרת וכל זה בזמן
קצר.
העץ האפור זכה לתחייה מחודשת, ולענפיו הריקים זרמו חיים,
סופסוף התחלתי להבחין בקימוטים שעל העץ, ונראה שהם מחליקים
ומתרפאים. העץ קיבל חיים ונעורים, ועמד איתן וישר כנגד הרוח
המתגברת.
הייתי מוקסם ואיבדתי כל חשש וכל חשד לגבי העולם המופלא הזה,
שכולו פלאים נדירים ושיחזור מעבר למדויק של כל תחושות האושר
שאדם חווה במהלך חייו.
רכבת רגשות זאת נעה על פסים מיוחדים שחדרו עמוק לתוך הלב
והנשמה.
לתוך חדריו וחריציו של הלב חדרה הרכבת, מתעלמת מכל מחסום
בדרכה.
במגמת עלייה במהירות של קצב הלב זה נראה מאוד מבטיח, ולרוב
מתנפצות האשליות הללו, אחרי גובה השיא, אבל נראה שזאתי לא
מתכוונת לעצור.
להפך, כל סדק בלב התמלא ע"י ציפוי של רגשות אושר, רגע קטן של
אושר, זיכרון ילדות נוסטלגי דווקא העשיר את לבי בעושר רוחני.
נסחף שוב, כמו טיפה זרה בים, כמו גרגר חול במדבר הנישא על כנפי
הרוח.
ההרגשה הזאת הייתה כ"כ טובה ומעצימה, שחבל שהסוף הגיע כל כך
מוקדם.
פרק ב' - יום טוב למות בו.
ראיתי דרך הקירות, ולאט לאט ראיתי את הקירות שבים לתקנם, לאותו
צבע כהה של הסמטה, שהאור לא חדר לתוכה ואי אפשר היה לדעת אם זה
יום או לילה.
הקירות כבר לא זזו ולא דיברו, העץ האפיר לגוון האפור הכהה שלו,
חסר חיים וחסר ייחודיות, דווקא במקום כל כך ייחודי בעיר הזאת.
הרגשתי החמצה שהכל נגמר כי הסופה הזאת שהתחוללה בראש שלי הייתה
כל כך מספקת שלא יכלתי עוד לסבול את ההרגשה של לא לקחת חלק
בחוויה הזאת שוב. ושוב. ושוב.
לא היה הרבה חומר בכוס והחלטתי לקבור את המזוודה בחול שליד העץ
וכך עשיתי.
הסתערתי והתנדנדתי כאחד לעבר סוף הסמטה, כלעבר אור. מהצד השני
היה אכן אור מסנוור של צהריים. צהריי היום שאחרי, לא יאומן
שתחושת הזמן עברה אצלי וכל הזמן הזה התקצר מהחיים שלי.
אותם בגדים של אתמול יצאתי לעבר הלהבות השורפות של השמש החמה.
יצאתי לכיוון ביתי ושם התפרסתי על מיטתי.
החלונות היו סגורים, קיוויתי לחכות עד שבוע הבא כדי לעשות את
אותו מסלול.
מזל שרק מחר עובדים.
הייתי עייף מאוד ולא לקח זמן רב עד שנרדמתי, לצדי כוס מים ובצד
השני נייר עיתון מסריח ומצהיב. צהוב חסר כל משמעות, כל כך ריק,
חסר חיים.
חשבתי לי ונרדמתי עד יום העבודה הבא.
הגיע יום העבודה, ואומר לכם משהו על האנשים, אותם אתם רואים כל
בוקר ונותנים להם חיוך ומקבלים אחד בחזרה או סתם מבט קר, תנו
לי לומר לכם משהו על האדם, בן האדם, או על אופיו:
מסתבר שאנשים מתחילים להרגיש רע ומשנים נושא כשמדברים איתם על
סמים ועל נושאים שמטאטאים מתחת לשטיח כמו אלכוהול.
כל הפצעים האלה שאנשים טורחים להסתיר בפודרה או בבגדים הם אלו
שקוברים אח"כ את האדם. הרבה יותר קל לחמוק מהנושא הזה ולהתחיל
לדבר על השמש הלוהטת והיוקדת.
מסתבר שלאנשים יש שני פנים, דו פרצופיים, הצד הגלוי שלהם והצד
שאתה לומד להכיר על פי דפוסי ההתנהגות.
אולי בגלל זה, אוהבים
האנשים מטבעות...
למה אני כועס? לא ממש יודע, מצב הרוח שלי משתנה בהתאם למזג
האוויר או לסביבה, והיום נכנסתי לבניין הגבוה מלא החלונות
הכהים בעיר המרובעת. כל בוקר אני כמעט מתבלבל ונכנס לבניין
שלידו, מאוד דומים הם, כמעט זהים.
ל-'בתיהם של הקדושים' נכנסתי, למעלית המרופדת אך האפורה,
ולאוויר הקר והמתועש של המזגן. המנהל של החברה שלנו, שמייצרת
מזגנים, ביקר אותנו יום אחד והתפאר בהישגיו של המזגנים החדישים
והנמכרים ביותר בארץ. "אני כבר רואה את היום, בו בכל בית יהיה
מזגן של "מטאקור" ". הציטוט המעט דיקטטורי הזה, אגב, מדויק.
עליתי במעלית עם עוד 2 נשים שצחקו ביניהן, הן נראו לי שונות
במידה מסוימת, הדרך שצחקו אחת עם השנייה, וכשיצאו מהמעלית
החזיקו יד את ידה של השנייה.
פנטזיות בלתי נשלטות שצצו לי בראש, התפוצצו עם כניסת בחורה
שמנה מאוד למעלית ומיד אחריה נסגרו הדלתות. בשנייה שנותרה לי
לפני סגירת הדלת הספקתי להציץ על 2 הבנות דרך החומה ההררית
שחייכה אליי בנימוס. לא היה אכפת לי ממנה, אבל כשנסגרו הדלתות
נאלצתי להשיב חיוך. חיוך מאולץ מאוד. המעלית עלתה, ובעזרת
כוחות לא ידועים לא נתקעה בדרך, עד שהגענו לקומה ה12 שם ירדה
ההיא, ובקומה ה-14 אני.
כמו תמיד היה המקום שמולי דוחה ואפור.
הקיוביקול, בשמו האמריקני.
יצאתי בצעד מדוד מהמעלית, בוחן במבטים את הרצפה שהייתה רחבה
גבוהה בקצת מרוב הקומה והשקיפה על המשרדים המרובעים האלה. כל
אחד עבד עד תומו של היום במשרד ללא חלונות, 2 מטרים על 2
מטרים. הקירות מגבס זול. התקרה - מלאה בפתחי אוורור של המזגן
ובמנורות פלורסנט עם אור לבן. אני לא אוהב פלורסנט, האור שלהם
בהיר וריק, מזכיר את ביה"ח שבעיר, שהוא מסדרונות ענקיים
וארוכים שבתקרתם מנורות פלורסנט זולות והאור הזה הוא אור של
מוות ולא של חיים.
התקדמתי ברחבה מעט וירדתי במדרגות, פניתי ימינה, המשכתי ישר,
פניתי שמאלה, המשכתי מעט ישר והגעתי למשרדי, אליו אני מגיע כל
בוקר. בחודשים הראשונים הייתי הולך במבוך הזה לאיבוד, עד
שהמקום פה שולט בשלטים עם מספרים, ומשרדי קיבל את מספר 1457,
וכל מה שהייתי צריך לזכור, זה רק מספר. אפשר להשמיט את "צריך
לזכור" מהמשפט.
לבוש כרגיל, הגעתי למשרדי והמשכתי את עבודתי של אתמול. סגרתי
את הדלת, פשטתי את הז'קט שלי, ושמתי אותו על הקולב שעל הדלת.
בשתי נקודות החשמל שניתנו לי בנוסף לזאת של המחשב, היה מחובר
קומקום, ונקודה אחת השארתי פנויה למקרה שיתחשק לי משהו אחר
לחבר אליה. ליד הקומקום היו שקיות תה, קופסת פח קטנה של קפה, 2
כפיות פלסטיק וספל אחד עשוי זכוכית עם עיטורים וקישוטים יפים.
לא היה לי קר, אולי המזגן המשותף בקומה לא עבד, למרות שמקודם
הרגשתי אותו, אבל זה לא הפריע לי לעשות לעצמי כוס קפה שחור
טוב. שמתי את המזוודה על השולחן, שלפתי מתוכה שקית, ומתוך
השקית הוצאתי בקבוק מים שהיה במקרר זמן מה.
את תוכן הבקבוק שפכתי לתוך הקומקום, ואחרי שסיימתי זרקתי את
הבקבוק לתוך פח הזבל, שהיה עשוי מקרטון יבש, וגם את השקית.
לחצתי על הכפתור בקומקום, שלמזלי היה ישן מאוד ולקחו לו דקות
טובות עד שהמים רתחו. בינתיים, שמתי תערובת של כפית וחצי של נס
ו2 כפיות של סוכר. המים ,רתחו כעבור כמה דקות, ואני שפכתי את
המים הרותחים האלה לתוך הכוס. המים הרותחים התערבבו עם האבקה
החומה והאבקה הלבנה, ויצרו ניחוח כל כך מוכר וממכר, איתו
ביליתי יום שלם במשרד.
חלילה וחס היה לא להתענג על כוס הקפה הזאת, ולכן ביליתי עשר
דקות בפינוק עצמי, טועם קצת מהקפה, מקרר אותו עם נשיפות קרות
של אוויר, אחרי שהלשון שלי כבר הייתה שרופה. הייתי שם את הקפה
דקה על השולחן מביט בעיטורים, תוך כדי ספירה עד 60. אחר כך כבר
שתיתי והקפה היה מתאים בדיוק. כשסיימתי את הקפה, באופן מפתיע,
באיחור גדול של כרבע שעה, מתחתי את שריריי וידיי, הדלקתי את
מסך המחשב הירוק והישן שדולק עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה
ימים בשבוע, והתחלתי לעבוד.
זה בערך סיכום של יום העבודה שלי, כל יום ראשון מתחיל ככה, יום
שני ממשיך מאיפה שנפסק ביום ראשון, שלישי לשני, וכך הלאה, עד
יום שישי. יום שישי הוא יום קצר מאוד, יום של חמש שעות ולא של
12, ליום הזה אני מביא טרנזיסטור קטן, רדיו פצפון ושומע את
מצעד הלהיטים.
שירים מוזרים מתמיד התנגנו ברקע, וליוו את היום המשעמם הזה.
לא יודע למה אבל בזמן האחרון אני בדיכאון. אולי בגלל העובדה
שהחיים שלי לא זזים לשום מקום, זזים לאותם כיוונים, אני מאוד
פסימי, לא חושב שמגיע לי לחיות. כבר קניתי אקדח וכדור אחד. אני
שם אותו במגירה במשרד. אחרי המצעד התנגן שיר ישן של זמר
אמריקאי מפורסם, שאת שמו אני לא זוכר, אבל השיר שלו, בעיקר
המילים, גרמו לי להעביר את האקדח בחזרה למזוודה, שנשאה אותו
לראשונה למשרד. "הפעם אקח אותו הביתה". חשבתי.
מישהו דפק על הדלת שלי, הדלת לגיהינום של השעמום, בדיוק
כשהספקתי לקבור את האקדח במזוודה. "פתוח!" צעקתי.
אישה לא מוכרת פתחה את הדלת, שיערה אדמוני גולש, עיני תפוח,
במקרה או לא במקרה זה מה שהיא החזיקה בידה, תפוח אדום ולוהט.
אישה שלא ראיתי, אבל הייתי נבוך לשאול לשמה, אולי היא מהמשרד,
וזה דבר הגיוני. אחרי הכל, לא הכרתי כמעט אף אחד מהמשרד. אולי
2 אנשים.
היא לא דיברה כלל ונכנסה למשרד וסגרה הדלת. אני בלעתי את הרוק
חרישי כששמעתי את צליל המנעול. היא התקרבה והתיישבה על השולחן
שלי, אני הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לומר.
האישה, בבגדי דמויי עור, אדומים, שילבה רגליים ופתחה מעט
מחולצת העור שאותה חילק לשתיים רוכסן ארוך. בחנתי את המצב,
המוזר מאוד, יש לציין, ובראשי עלתה ההבחנה הבאה: אישה צעירה,
מושכת מאוד, יפה, מפתה, נכנסה מכל התאים ומכל החדרים לתא שלי,
לתא האפור שלי, תא מספר 1457. לבושה בבגדים שיורדים תוך שנייה,
בגדי עור. הייתי צובט את עצמי, אבל הייתי בהלם גדול מכדי
להרגיש משהו חוץ מפעימות לבי האדום. היא הסתכלה עליי, בוחנת
אותי. הרגשתי כמו אובייקט מיני, ואהבתי כל רגע מזה.
היא שלחה לעברי ידיים חטובות, מפנקות. רכנה לעברי מעבר לשולחן,
והכל בלי להוציא אפילו מילה אחת. היא חייכה חיוך סקסי, אני
השבתי לה מעין "חיוכון" שלדעתי פישל מאוד. היא התחילה לפתוח את
החולצה המעומלנת שלי, לכפתר, לנשק, להשאיר חותם מאודם בוהק
ומדליק. היא גרמה לי להרגיש חם.
קולות קראו מבחוץ אבל לי לא היה אכפת, הדלת הייתה נעולה.
הקולות גברו והפכו למהלומות על הדלת, אבל לי היה חם מאוד,
התחלתי להזיע לנוכח הגוף הזה, המדליק הזה, המשגע הזה. שלחתי יד
לעברה ובדיוק אז נפרצה הדלת. אנשים במדים אדומים וקסדות אדומות
עם צינור גדול פרצו לחדר, והתיזו מים על האישה, ועל כל החדר,
כל העניין לא לקח יותר מדי זמן. נותרתי בחדר לבד, האנשים
האדומים מחוץ לדלת, מגלה שהחדרון שלי נשרף כליל. עמדתי שם נבוך
ו"זקוף", דבר שגרם לי למבוכה רבה עוד יותר.
הכבאי הראשי שנכנס לחדר כעבור כמה דקות מלווה במנהל שלי, אמר
שכוס הקפה לא הייתה ריקה, והיא נשפכה על נקודת חשמל, וגרמה
לקצר ושריפה שהתפשטה. הסתכלתי על עצמי, לא נכוויתי רק איפה
שהחולצה המכופתרת הייתה פתוחה, כוויות קלות.
המנהל שלי, שזמן רב נראה לא מרוצה ממני, ניצל את חלון ההזדמנות
הענק הזה ובעט אותי דרכו עם המזוודה ושאר חפציי החרוכים. יצאתי
משם בלי דמעה ובלי צער, אך עם בושה. כולם היו מכונסים עוד
במסדרונות, מרוכזים בתקרית שהעירה את המשרד הזה. המשרד הזה
שהיה מנומנם מאוד עד עכשיו.
הגעתי הביתה, זרקתי את המזוודה שלי על המיטה ונרדמתי לידה. זה
היה יום מבוזבז, יום גרוע, שהייתי מעדיף שלא היה מתקיים. יום
שישי, יום טוב למות בו.
פרק ג' - סיפוק.
קמתי מהמיטה ולידי המזוודה. הבטתי בה ארוכות עד אשר פתחתי
אותה, בפנים היו מסמכים אבל מעל כולם היה אקדח מבריק ונוצץ.
לידו קליע מבריק גם הוא, הכנסתי את הכדור למחסנית, שחררתי את
הנצרה והכנסתי את האקדח לפה. גם פה, לא יכלתי להחליט, חשבתי על
זה ארוכות, ואחרי כמה שעות טובות של בהייה בנוף מהחלון, תוך
כדי חשיבה על גורלי, החלטתי שלא לירות. הוצאתי את האקדח מהפה
והחזרתי את הנצרה.
הערב בא ועמו סערת רגשות. בחדשות הודיעו על סערה מכיוון הים,
ורוחות עזות וקרות. הנחתי שבחוץ לא יהיה אף אחד, והחלטתי לצאת
ולהיות לבד אבל לא מסוגר בארבע קירות.
סגרתי את הטלוויזיה והתקרבתי לארון, לפני זה אכלתי משהו, כדי
שאם אחליט לשתות אז לפחות לשלוט על עצמי ולא לאבד את הצפון.
אולי לא אשתה. חשבתי לעצמי. אסתפק בטיול לאן שייקחוני רגליי.
לאן שיחליטו אחרי התייעצות עם הרוח, משב הרוח הבא מן הים,
הבריזה.
יצאתי לעיר לבוש במעיל ובג'ינס עבה. הסתובבתי בכעס בחוץ,
ברחובות הקרים והריקים של העיר הזאת. האורות לא היו חדים
כתמיד, אבל אני מצאתי את החשכה, הסמטה, והפעם נכנסתי לא דרך
בית הזונות למרות שדווקא התחשק לי להוציא קצת יגון וגם ככה
הייתי די מושפל, אבל גם לאדם מושפל יש קווים אדומים, במצב
מסוים, שאותם הוא מעדיף לא לחצות.
איזה מן קסם זה הוא שמושך אותי לשם, לחושך ולאופל, האם זה מתוך
היותי אנושי? טיפש? האם הגעתי למעין תחתית? איפה אני? השארתי
את כל השאלות האלה למחרת. אולי מחר התשובות יבואו לי ביתר
קלות. תפסתי את עצמי והסתכלתי לעבר המקום ששר לי שירים.
הסתכלתי שוב, כמו ילד נלהב לעבר הסמטה.
והסמטה האירה לי פנים במסתורין ובחושך המיוחד שלה, וקראה לי
לבוא. אני נגררתי שבי אחריה, אחרי הסמטה, אחרי הקול. התקרבתי
לספסל ולעץ. מדהים איך הכל נשאר אותו דבר,בדיוק במצב שהשארתי
אותו לפני שבוע. מקום שצרוב בזיכרוני לטובה, מקום שנתן לי
הרגשה טובה. מקום, שאני מקווה, יעשה לי טוב כמו פעם שעברה.
החזקתי את המזוודה בידיי, שרעדו משום מה, והבטתי בה ארוכות. סף
הציפיות שלי עלה עד רמות שמתחרות בקלילות בהר האוורסט. פתחתי
את המזוודה ובתנועות זורמות עשיתי את התהליך הזה, והפעם נלקחתי
למקום אחר.
מקום אחר וקסום, בעיקר שונה. הנוף היה מרהיב, הרים ורודים
שמכוסים בשלג כחול של ים, השמיים צהובים אבל צהוב חמים כזה,
וגן ורדים עם ורדים ירוקים ודשא אדמדם. את כל הצבעים האלה
הרגשתי כשם שהרגשתי שראיתי את הים באותה עוצמה של סחף רגשות,
שהיו מקבילים לגלים שבאו לקראתי ועמם רוח קרירה ומרעננת. עם כל
גל עוצמה גוברת של עילאות והתעלות רגשית בלתי מוסברת. מוזיקה
התנגנה ברקע, והייתה כאורגזמה לאוזניי. תחושה של כיף, כמו
ליפול נפילה ולא להיתקל בקרקע, תוך כדי התעוררות כל החושים עד
גבולות שלא נראים אפשריים אולי אפילו נשגבים מבינתו של אלוהים
בכבודו ובעצמו. אולי הוא מרגיש ככה, אין לי מושג באמת.
נותרתי מבולבל לרגע כשהכל חלף כל כך מהר, הסתכלתי בחוץ והיה
עדיין קר וחשוך, זה נגמר מהר מדי, משהו פה לא היה בסדר. מיהרתי
לעבר המזוודה עבור החזרת הסערה ששכחה. בתנועות נמרצות, אחת
ושתיים, מילאתי את המזרק והזרקתי ליד עוד מנה הפעם יותר גדולה
של סם צהוב, שנראה פחות מבריק ממקודם. אולי הייתה זו הסיבה.
חשבתי.
זה עשה את העבודה, אבל נראה שהחומר הצהוב הזה נעלם. שוב
ההרגשות הטובות התחילו, הפעם חזרה אליי הגב' האדומה. הפעם היא
לא לבשה בגדי עור. לא היו בגדים לגופה, המשכתי לזרום עם זה.
שערה האדום בוהק והחלק התארך מאז פגישתנו האחרונה. ברקע נשמעה
מוזיקה רגועה, היא ואני היינו לבד בסמטה הקרה. וכך מתחת לעץ,
ומעל לרחבת דשא דמיונית וים כחול ורגיל ומדהים ביופיו, ושקיעה
ברקע, ובין כל אלה אנחנו מבלים לנו עירומים, שוכבים, מתאהבים,
משתגעים, נרגעים, מתייחדים, מתאחדים, מזדיינים, מתכרבלים,
מתגלגלים, מתרגשים, מתערבבים, אובדים אחד בתוך השני, ונהנים
מכל רגע. היא צרחה וצרחה וכל רגע נשמע יותר משמח מקודמו. כל
נקבובית בגופי נשמה ושאפה גם עשן וגם את כל הריחות הקסומים
והנפלאים של גופה, ריח של סיידר תפוחים טרי וטהור.
ואז שנינו ביחד גמרנו, ומצאנו את עצמנו במיטת מלכים בארמון
ענק, אני הסתובבתי לשנייה לראות איפה אני והיא נמצאים אבל
כשהסתובבתי היא לא הייתה שם, נשארתי שם, על מיטת המלכים בודד
ועירום, מחכה שהחלום הטוב והרטוב הזה ייגמר, אבל אני נשארתי
בו, לבד, ועירום, והחלום לא התחלף ופתאום התחלתי לפחד כמו ילד
קטן. כל מיני רחשים צצו, רעמים וברקים נראו ונשמעו, כל רחש היה
בעל כוונה מסוימת לפגוע בי ואני התחלתי לפחד, המיטה הוקפה
בסורגי ברזל קפואים והקרקע הפכה לאדמת בזלת וללבה לוהטת. האישה
האדומה וחסרת השם, אך הכל כך מיוחדת, הביטה לי ספק בחיוך ספק
במבט קר, מתוך מעמקי המגמה הבוערת.
בתוך הלבה היא רקדה וצרחה, צרחות מיוסרות, ריקוד צורב, אשר
נצרב גם בזיכרוני. גופה לא נחרך מהחום. לוהטת הייתה היא, וכ"כ
יפה. שיערה האדום האדים עוד יותר, ושפתיה הפכו יותר חושניות
מתמיד, אבל אני הרגשתי מוזר יותר. הרגשתי שאין זה אמיתי, אלא
חסר כל תוכן. ריק מבפנים. היא חייכה אליי, ואני לא ידעתי כיצד
אשיב לה. חולשותיי יצאו אל הפועל, וחייכתי חזרה, לא מבין את
המצב, את הרגע הייחודי הזה, שאמור להיחרט בזיכרוני, שהתחיל
להתעורר.
ידיה עלו פתאום מהלבה ותפסו את הסורגים בכלוב והיא משכה את
עצמה מעלה. פניה המיוסרות נשענו כנגד הסורגים וקולה לא נשמע
עדיין. בדיוק נזכרתי מי זאת הייתה, שערה האדמוני שקע וחשף את
פניה. הכרתי את הפנים האלו, הכרתי אותה. מאין זכרתיה?
דקות ארוכות שחלפו לאיטם עם כל צליל של צעקה מיוסרת שצעקה
האדמונית מאש התופת.
לא יכלתי לראות אותה סובלת, מצלם אנושיותי התחלתי בחיפוש אחר
כלי מיטה שאולי יכול להקל על סבלה מהמגמה הלוהטת הזאת, שלא
עשתה אומנם דבר לפנייה הנשיות והיפות. לא מצאתי כלום על המיטה
הסתובבתי ושלחתי יד כמוצא אחרון לעזור לה, ועם סובי אושרו
חשדותיי. אכן ספקותיי התגלו כאמת. הכרתי אותה עוד לפני
הפנטזיות, רק שלא זכרתי מנין? מאיפה? תאיי המוח שלי חזרו
לתקנם, מגייסים כוחות וחופרים בתוך מוחי, בתוך מעמקי תת המודע,
עבור מידע. מי היא היפה?
הסתכלתי שוב על פניה המרוחות על סורגי הברזל המתרתחים,
הנשרפים. זה בא לי לאט כשם שחלפו הדקות עד שתפסתי את עצמי
ונזכרתי.
הייתה זו הזונה!
פרק ד' - מים.
התעוררתי על הספסל בסמטה, שוב, עירום. כולי רועד מהקור. הפעם
נראה שהקור והמציאות חדרו לסמטה האפלה. לקחו לי דקות לסדר את
קצב נשימתי, בגדיי היו על הרצפה. הבטתי בהם אחרי שהרמתי אותם,
הם היו שרופים מעט, קצת ריח של דבש וניחוח פרי עלה מן הבגדים.
ניחוח מלווה בעשן. המשכתי להביט בהם, ואחרי שענני גשם הגיחו
במפתיע והתחילו בעבודת הקודש שלהם, גיליתי את חיוניות בגדיי.
סמטה יחידה בעיר זאת, עיר נמל.
התלבשתי בחיפזון ויצאתי מהסמטה, בדיוק כשהגשם הפסיק. נראה
שהגשם החליט לפסוח על העיר ולהתמקד בסמטה האהובה שלי. טיפות
הגשם, רומנטיות ככל שהן יכולות להיות, גנבו לי את הסמטה.
הסמטה, החצר האחורית של בית הזונות. איכשהו הגעתי לשם תמיד,
החלטתי להבטיח לעצמי לא לחזור לשם שוב. לצערי, גיליתי שלקחתי
משם את המזוודה הגדולה. רציתי לחזור אבל הגשם שירד במלוא
עוצמתו בסמטה לא אפשר לי להיכנס. אולי הוא רק ניסה להגן עליי.
מי האמין שטיפות של מים יאפילו בחוזקן על שערי ברזל, שאולי לא
היו מונעים בעדי להיכנס. כוחו של הטבע.
החלטתי לחזור לשם בשבוע הבא, ובשבוע הזה אנסה למצוא עבודה
חדשה. חזרתי הביתה, כי היה מאוחר והייתי עייף. אולי היה עדיף
שאתחיל את חיפושי אחרי העבודה מחר, כי מחר יהיה משעמם בדיוק
כמו שאר הימים שיבואו אחריו. לא יום מיוחד הוא זה - המחר. מה
הוא צופן בחובו מלבד עוד כאוס ועוד צרות? אולי גם שעמום,
מחלות, בעיות.
בדירתי נכנסתי, ועל המיטה נפלתי, אבל בחדר היה חם מדי, והחלון
נתקע, אז הלכתי לישון בספה בסלון. חריקות נעליי היוו רעש מרגיז
עם כל תזוזה ופסיעה. 'מחר אתקן את החלון'. חשבתי. 'ואולי גם
אקנה נעליים חדשות. בינתיים אלך לישון'. לקחתי כרית ושמיכה
מחדר השינה, וזרקתי את בגדיי על המיטה. נכנסתי למיטה השנייה
שלי, הספה, בתחתונים וגופייה.
הנחתי את ראשי על הכר הקר, ובדיוק שהתחלתי להרגיש מנומנם,
קולות של טפטוף באו מהברז במקלחת. הצליל המונוטוני לא נתן לי
לישון. טיף, טיף, טיף. רווח של שתי שניות בין טיף אחד למשנהו.
התהליך הזה נמשך בקצב מונוטוני, והציק לי עד אשר קמתי והגעתי
ל-'זירת הפשע'. אולם כשחיכיתי לטיפה שתבוא, היא לא באה והקצב
המונוטוני של הברז נפסק. בכל זאת סובבתי את הברז לנעילה בטוחה.
'זה יעשה את העבודה'. הנחתי וחזרתי לספה, כדי שאוכל לישון.
שמתי את הראש ושמעתי חתולים רבים מתחת לחלוני שבמטבח. שוב קמתי
מהספה, ובזהירות הלכתי למטבח. פתחתי את החלון במטבח והחתולים
השתתקו וברחו להם. חברים טובים הם עכשיו אחרי שהם באותה סירה.
חזרתי ושכבתי על הספה בראש שקט אך טיפות המים חזרו לטפטף בקצב
לא מונוטוני. כל טיף היה שונה מקודמו והיה זה עדיף על הטפטוף
המונוטוני שמקודם, אך הפעם הדהדה כל טיפה בקירות הדירה כאילו
והייתה סופת ברקים ורעמים. כל טיפה הרטיטה את יסודותיו של
הבית. שוב התגלו כוחותיו של המים. הלכתי והתקרבתי אל הברז
שהראה בבירור סימני מצוקה, סגרתי אותו עוד קצת ואפילו שמתי
נייר טואלט שיבלום את המכה.
שבתי למיטה, עצבני. שמתי את הראש וקיוויתי שיהיה שקט בבית
הרפאים הזה. ואכן היה שקט, והיה זה נורא ואיום יותר מקול
הטיפות שהכו מתוך הברז.
'הלילה לא אוכל לישון'. חשבתי, והלכתי למטבח בשביל כוס חלב.
המקרר הגרוטאתי שלי הכיל בתוכו רק בקבוקי חלב, וטונה סגורה.
בתוך המקרר חיו מקקים מכוערים שלא יכלתי לגרש מחמת פחד ותקציב.
פתחתי את הבקבוק, והתחלתי לשתות. חלב קר, עשה את העבודה יותר
טוב מכדורי שינה או חלב חם.
"סוף סוף לילה טוב" קראתי בקול תוך כדי פיהוק, ואכן הצלחתי
להירדם. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב, כי חשתי שהולך לבוא
לי סיוט. אולי בכל זאת ניסו טיפות המים בברז להגן עליי.
הסיוט שלי התרחש במעמקי האוקיינוס. הייתי בצוללת, כקפטן אבל לא
היה לי צוות.
רצתי בכל הצוללת מחפש את חבריי לצוללת. נכנסתי לתא ההגהה של
הצוללת, אך הוא היה נטוש. הסתכלתי דרך החלון הקדמי בצוללת
וראיתי דגים שאכלו דגיגים. הדגים נאכלו על ידי דגי טרף גדולים
יותר, שנאכלו ע"י כריש שהיה באזור וחלף הלאה. כל השרשרת
המחרידה הזאת הייתה מרהיבה ביופייה ונשימתי נעתקה, ודאגותיי
דעכו ונשכחו. עד כמה יפים הדגים, עם הצבעים האלה שמהפנטים כל
מתבונן. עד כמה מיוחד ומקסים אפשר להיות?
בדיוק כשהסיוט הזה עמד להיגמר הבנתי שזה לא יכול להיות -
התעשתי. הכריש לא השאיר אותי להתפעל מהיופי הנדיר של המעמקים.
הוא פער את פיו ושיניו החדות והבוהקות והתקרב במהירות. מימדיו
עלו בהרבה על אלו של הצוללת שלי, הבנתי שהגרוע מכל הולך לבוא
בעוד שניות מספר.
קצתי משנתי ושערותיי סמרו כשל קוצי קיפוד. התיישבתי על הספה,
מזיע, זרועותיי רועדות, קול בכי פרץ מדירת השכנים. בכי של
תינוק תמים. קמתי מהספה והלכתי למטבח. פתחתי את הדלת ובאופן לא
אופייני הג'וקים הדרים בו לא היו. בד"כ היו שם ולא מפחדים
ממני. אולי הסיוט שלי פילח את העצבים שלהם. מצחיק שיצור כל כך
מגעיל וקטן ישרוד שואה אטומית ואת נחת הכפכף לא ישרוד. שלחתי
יד לעבר בקבוק החלב, שתיתי את כולו בלגימת גמל ארוכה אחת.
הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 5:35 בבוקר. החלטתי שאין טעם לחזור
לישון והתחלתי את היום במקלחת. המים היו קפואים אבל הגוף שלי
לא חש דבר בבקרים ככה שזה לא הפריע לי יותר מדי. המים זרמו על
גופי ומסלולם היה קבוע כנהר.
בין נקבובית זו לאחרת הם נעו, עד שפגעו ברצפת המקלחת וביחד עם
שאר הטיפות זרמו להם לביוב שם הם יבלו את שארית חייהם העלובים
כטיפות מסריחות בביוב. אם ככה כל הימים שלי היו מתחילים אני
מניח שהסוף שלהם היה כבר מבקר בדלתי מזמן.
בצאתי מהמקלחת החלקתי ונפלתי כראשי הוטח בכוח עצום כנגד הרצפה.
אני חושב שלי זה כאב יותר. היה לי מאוד קשה לקום, הסתכלתי על
הרצפה, כמו מטומטם דקות דומייה רבות, כל אבן ברצפה חזרה על
אותו מרקם מרדים, ואני התקשיתי להתנגד לזרם הפעל בגופי, קרא לי
להירדם. נעניתי לו, ורק אחרי שהתעוררתי הבנתי שהיה זה עילפון.
הלכתי למטבח ולמקרר שלי, שממנו ברחו משום מה הג'וקים.
במקרר לא היה שום דבר, אבל במקפיא נחו להם בשקט מאכלים קפואים
שהקלו על הכאב בלסת. המקרר היה ריק, אז אמרתי לעצמי שכדאי
לקנות אוכל, אולי מקרר חדש כבר. החסכונות מהעבודה עד היום היו
בבנק. מהחשבונות ששילמתי הבנתי שאני חי לבד וזה יתרון כלכלי,
כי ההוצאות הם מינימליות ומאפשרות לי לקנות מקרר חדש מבלי
להגיע למינוס בבנק. הלכתי לחנות למכשירי חשמל, יותר נכון נסעתי
באוטובוס. האוטובוס היה ריק מלבד שניים אנשים. אישה אחת,
מבוגרת מאוד, רזה, הקמטים שלה היו מקומרים מבצורה של חיוך עקום
אבל שפת הגוף שלה הראו סימנים אחרים. כתפיה שמוטות, פניה
נפולות, שפתיה קמוצות בדלות מרירה. במרחק של שלושה ספסלים ישבה
אישה אחרת, נאה, פניה לחלון שהיווה כחצי השתקפות מראה וחציו
השני שקוף משקיף על הרחובות בעיר. היא קמה ללכת והזכירה לי
שאני יורד בתחנה הבאה, במקרה איתה.
היא פנתה לימין בצאתה מן האוטובוס, ואני לשמאל. הסתכלתי
אחורנית לכיוונה והיא לא הביטה אחורה. רק המשיכה ללכת. גם אני,
בעודי מסתכל אחורה, הלכתי לי, עד שנכנסתי בתוך שלולית באמצע
הרחוב. קיללתי את המזל ואת האלוהים, אבל לא נראה לי שמישהו
ברחוב התייחס אליי בכלל. כל אחד עסוק בענייניו, בורח למקום
אחר. הלכתי עד שהגעתי לחנות. עמדתי בפתח מתחת לאורות הניאון
"שמואל את בני - מוצרי חשמל" נכנסתי, בלי להבחין יותר מדי
במבחר הגדול שלפניי. הבטתי מההתחלה על דגם של מקרר שנראה לי
מתאים. "אותו" אמרתי למוכר. זה הסכים, וכעבור חמש דקות יצאתי
משם, וסבל שמן בעקבותיי לוקח את המקרר למכונית הגדולה שלו. הוא
העמיס את המקרר שהיה עטוף בקרטון החברה. זה הזכיר לי לקנות
חלב. הלכתי ונכנסתי למכונית לצדו של הסבל שהתברר כנהג. הוא
דיבר ארוכות על כדורגל ועל אשתו לשעבר. יותר גרוע מטקסי.
אני הנהנתי בחוסר רצון בכל פעם שהבחנתי שפניו סוטות מהכביש
לעברי. את הנסיעה והסחיבה סיכמתי בתודה רבה. הייתי מסטול מעט.
את המקרר הישן הוא לקח והעיף ברחוב ליד, או כך לפחות אמר לי.
הוא חייך ואני סגרתי לו את הדלת בפרצוף כי לא רציתי להתעכב
בדיבורים יותר מדי. שמעתי אותו מקלל מבעד לדלת. היה נראה איש
נחמד דווקא אולי הוא קרה לו משהו מרגיז בסגנון השלולית.
את המקרר הרכבתי לבד. סה"כ לחבר תקע לשקע, ו-וואללה המקרר עבד.
עכשיו הייתי צריך ללכת לבנק, להוציא כסף, ואז לקנות אוכל. בבנק
היו אנשים מוזרים, מחויטים ומדוגמים בצורה אחידה. בשכבה
התחתונה חולצה לבנה מעומלנת ובשכבה העליונה שחור כצבע לחולצה
כפתורים ועניבה שחורה גם כן. ומכנס שחור מבד שנראה רך. נעליים
מבריקות של עור. לא זוכר איפה, אבל שמעתי שבנאדם יכול להתלבש
בצורה מושלמת ולהותיר רושם טוב תוך כדי שיחה, אבל הנעליים הם
שחושפות את אופיו האמיתי. שלי היו רטובות מהשלולית, ושלהם
מעלות ברק וניחוח של חדש. כל הארומה בבנק הייתה של נעליים
חדשות. ניגשתי לפקיד והוצאתי סכום נכבד שדרש חתימות רבות
וטרטורים שלי מפקיד א' ל-ב'.
בסופו של צהריים - יצאתי לעבר הסופר מרקט. זמן רב מאוד לא
הייתי בסופר, רוב הזמן אני קונה טונה במכולת של הפרסי מאחורי
הבית, הוא קצת יקרן אבל הוא נראה בחור נחמד. אולי הוא לא יזכור
אותי עוד כמה שנים אבל, שיהיה.
בסופר-מרקט היה צפוף מרוב אנשים ועגלות, והאוויר היה קר בניגוד
לאוויר המאוורר של המכולת. אנשים הלכו עם בטנם השמנה לפניהם
ולפני הבטן עגלה עמוסה במוצרים.
גבהות והרים של מוצרי חלב, בשר, ירקות, פירות, חטיפים, וכל
מיני מאכלים שאפילו אלוהים לא מכיר. לקחתי גם אני עגלה
והתקדמתי בשורה. הקנייה הייתה ממכרת, התחלתי להכניס לעגלה
מוצרים ודברים שלא הייתי רגיל אליהם, "צריך לנסות" אמרתי
לעצמי.
ירקות, 4 מלפפונים,2 עגבניות, פלפלים אדומים, מוצרי חלב,
ביצים, דברים שטעמם היה זר, עתיק ונשכח. לשוני איזה תסבול עוד
ותגלה את ייעודה, חשבתי. מהיום, אוכלים כדי לחיות - בחוץ.
אוכלים כדי ליהנות - בפנים!
הגעתי לקופאית כמו אסטרונאוט אחרי מסע בחלל, סוף כל סוף בנאדם
אנושי לידי, כל כך שמחתי. היא העבירה את המזון ואני הרגשתי
כאילו קפצתי בזמן. הרגשתי טוב, חיי בנקודת מפנה. היא הציעה לי
בקבוק מים במבצע - לקחתי.
יצאתי אל שמש ששקעה על היום הנפלא הזה. מזה זמן רב מאוד, הייתי
מאושר באופן טבעי. עם העגלה שלי יצאתי לעבר החניון איפה שיש
עגלות ומוניות. לקחתי מונית, והנהג הזריז שלה עזר לי עם
המצרכים במהירות ואני החזרתי את העגלה ונכנסתי למונית, ונסעתי
הביתה. עליתי במדרגות עד הקומה שלי, וכל המצרכים האלה היו
כבדים. הרגשתי כמו הסבל שסחב לי את המקרר, אני מניח לפחות. הוא
היה מיוזע מעט, וגם אני עכשיו, קניתי יותר מדי, אבל זה לא היה
אכפת לי.
נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת והכנסתי את המוצרים למקרר החדש
שהיה באותו ערב מלא באוכל וריק מג'וקים וחרקים אחרים.
פתאום הדירה הייתה מקום טוב לחיות בו, ובמהלך השבוע שעבר עשיתי
בה הרבה שינויים. בכל החסכונות השתמשתי ובמעט שכל וכוח - קניתי
ספה, צבעתי קירות וקראתי לאינסטלטור כדי שיתקן לי את הברזים
שדולפים בלילות. אחרי שבוע כבר לא נותר לי דבר לתקן בדירה אולי
מלבד לקנות טלוויזיה חדשה, אבל לא היה לי כסף וזה החזיר אותי
למציאות שצריך למצוא עבודה.
את הדבר שדחיתי כבר שבוע והפך שבועיים, עשיתי בסופו של דבר.
עברתי בכל מיני מקומות שיכלו להיות קרובים מבחינת הסוג לעבודה
שעשיתי פעם, פחות או יותר.
עברתי עשרים מקומות שונים וחזר אליי מקום אחד, מקום מקולל שהיה
האחרון אשר פניתי אליו, בבושה וכלימה - חברת המזגנים המוכרת.
עכשיו הכל הפך אפור. אמרתי שאני אנסה להפיק את המיטב ממקום
עבודה זה - סרוח זיכרונות, שכוח שמחה.
פרק ה'-
As god smiled through the light of the warm sun and then
said goodbye
(1)
החלטתי לנצל את היום האחרון החופשי שלי לפני שאני מתחיל
בעבודתי החדשה וליהנות ממזג האוויר המתאים שפרס את השבוע לכאן
ולכאן. החלטתי שאני אלך לחוף הים של העיר.
חוף הים של העיר בשעות הסופניות של הבוקר היה מקום שקשה עד
כמעט בלתי אפשרי לתארו במילים. הרוח נשבה קלילות והגלים התנגנו
להם בקלילות ובמונוטוניות קצבית עד שהגיעו לקצם החלומי במפגשם
עם החול בחוף. השמש האירה באור צהוב ומהפנט את רסיסי החול
הזהוב שבאילמות מוחלטת השיג את כוחו בנוף, והיה חלק בלתי נפרד
מהשלווה והרוגע אשר שררו בשפת הים.
הלכתי על החול החם אחרי שהסרתי נעליי. התמקמתי על שטח ורבצתי
בו בהנאה יתרה, ברוגע אשר לא חוויתי זה זמן רב. השמש חייכה
באצילות, והחוף ענה במנגינתו המונוטונית והמרדימה. פרסתי יריעת
בד קלילה על החול ומשכנתי עליו את חפציי. הורדתי את החולצה
ונסחפתי לעבר הגלים והים. שמחת ילד תקפה אותי ואני לא רציתי
להתנגד. שחיתי קצת והשתכשכתי במים הכל כך נעימים הללו. איך
שמרוב אפרוריות ומרוב חיים במסלול קבוע החמצתי את הדבר הזה. את
החיים הטובים והמהנים הללו.
הרגשתי כל כך טוב בים ואחרי דקות ארוכות של שהייה ממושכת שמעתי
משהו שנקלט עם גלי הרוח. צחוקה של אישה מלווה בניחוח ורדים. הר
הגעש בלבי הקציף קצפת מתוקה, ולאו דווקא לבה לוהטת. לקחתי את
הדברים כמות שהם והחלטתי לנסות את מזלי בתחום בו החשבתי את
עצמי כחסר בטחון וחסר הצלחה - תחום בו נופלים הביישנים, וקמים
בו אלו אשר מוצאים את הנקודה בלב שמפרידה את האדם מהיותו ילד
לבין היותו גובר וזהו האומץ. תחום הרומנטיקה והאהבה. החלטתי
שזוהי הזדמנות והלכתי על זה. המוח לא פעל יותר מדי, בעיקר
דפיקות הלב המואצות, קשיי הנשימה והיותי מתאדם ולא בגלל השמש
הטרידו את מוחי יותר מאשר ברבורי פי הבלתי נשלט. מה שפלטתי -
פלטתי, ומה שקרה הוא שהיא הסכימה שאני אקח אותה לחנות הגלידה
שבחוף הים.
שמתי לב שהיינו בין הבודדים בחוף. זוג אחד נוסף, ואדם שגילו
הוא כחצי מגיל החמה. הלכתי איתה קצת ודיברנו תוך כדי הליכה
לעבר חנות הגלידה. פסיעותיה מדודות וקלילות ואילו שלי מפוזרות
וכבדות. רגלה קלילה מותירה בקושי רב חותם על החול הרך, כאילו
וזאת הלכה על ענן. ואני הולך, רגליי משאירות בורות ארוכים
ועמוקים בחול החם והאלם ששתק מחמת ההבנה ללבי.
מוכר הגלידה היה בחור שמן, עם שפם, כנראה היספני או עובד
ממדינה זרה ורחוקה - מבטאו מתגלגל, עיניו ננעצות בחזה הבחורה
שלידי, וחיוך גדול ושמנוני מתרחב לו מתחת לשפם. זה לא הפריע לו
לשלח בה משפט חד לשון ושנון המסביר בדייקנות את עובדות החיים
בין גבר חייתי (במקרה שעליו הוא דיבר - הוא עצמו) ואישה
נימפומנית (תבינו לבד). שילחתי בו מבט מפלח וחד כתער, אבל הוא
לא התקפל, אז ברחנו משם.
בילינו בים עד השקיעה הכתומה והאוריינטלית שהייתה מצבת שיש
לאותו יום נפלא.
אלוהים שקע עם השמש, והיא נפרדה ממני בבהלה ואפשר לציין שלא
ראיתיה עוד מעולם.
מכל ההמולה והבלגן הבנתי ששכחתי לשאול אותה לשמה. הייתה היא כל
כך יפה, שיער חום וקשי מעט שגולש על הגב החשוף והשחום במידה
מושלמת. עיני דבש קורצות, אף קטן וחמוד, עצמות לחיים של
דוגמנית, פרקי ידיה ושפתיה נראו עדינות מאוד.
הספקתי לראות אותה נעלמת על מונית מתרחקת מהחוף. מתרחקת ממני.
הבטתי במונית ואז חזרתי לחוף, חפציי היו באותו מקום, אבל ליבי
נשדד. הסתכלתי על גלי הים נשברים כדמעות על אדמה ספוגת דם.
הגלים נסחפו אל הים ונשברו למרות שידעו זאת, ידעו שהסוף קרב.
הגלים - בלי נגינת הבוקר,הפכו אילמים כמו החול המפורר
והמפוזר. הלכתי להביא את חפציי בעודי מסתכל בעצב על הגלים מנסה
לחוות את הבריזה. הגלים נסחפו להם, ואני הרגשתי שגם אני נסחפתי
איתם.
פרק ה' - 2- המשך - "היום שאחרי - אוסף משפטים"
התעוררתי לבוקר חדש ומבטיח הבטחות שווא. בר קיימא היו
זיכרונותיי ופצעיי טריים. זמן רב ייקח עד שיגלידו. התפתיתי
לפתוח חלון ולראות שמזג האוויר קודר כמצב רוחי. גשם לא ירד, אך
השמיים היו בלתי סימפטיים ומנוכרים עד מאוד.
השמש הייתה ולו רק פנטזיה מקוממת של ילדים וזקנים, עננים
צחורים היו כחלום מעיב על קדרת המכשפות ששלטו במזג האנשים.
יצאתי והגעתי לעבודה בלי להתבלבל הפעם, וכמו במסלול שצרוב
במוחי, כמעט כמו מסלול הנדידה של הציפורים בעונות המתחלפות של
השנה, מצאתי את עצמי באותו מקום בו רוח חיים מאושרת היא מצרך
נדיר. במקום בו אפור הוא צבע, במקום בו השממה היא שגרה. הגעתי
למקום שהריקנות בו היא סיבה למסיבה. מקום שטעמו לוואי ומראהו
קר ומדכא כמו שנבנה על מנת להתפטר מהעבודה. הגעתי למקום אותו
זכרתי טוב מדי, למרות שהעדפתי לשכוח. חזרתי אל חיי הקודמים -
פס ייצור משעמם ומלבב כמו הלוויה המונית. היה זה מקום רך כמו
תינוק מאבן, וחם כמו ליבו הקר של השטן המתעלל והנורא. הרגשתי
שעשיתי טעות אבל היה זה המקום היחיד שקיבל אותי בחזרה. שמוט
כתפיים ונטול כל רגש אנושי מלבב, ירדתי למשרדי החדש-ישן, אותו
תא סגור 1457.
החבאתי את הכבוד שלי מאחורי הדלת הסגורה של הקובייה הקפואה
הזאת, מבכה כל רגע מהחיים שלי עד אשר יעבור הזמן, אשר אותו
מנהל אותו שטן מתעלל וגורם לו לזחול על גחונו, וככה זז הזמן -
לאט.
מיואש ומעורפל שמתי את האקדח שלי בחזרה באותה מגירה. באתי
לסגור את המגירה אבל לפני הסגירה הסופית והאחרונה שתחתום את
שגרת חיי, הוצאתי את האקדח ושמתי אותו בחזרה במזוודה.
נזכרתי בגלים המתנפצים בשקט על החוף, באותה שקיעה, שהייתה רק
יום אחד מאחוריי. שקיעה על נוף של הר בודד. מצדו האחד אתמול
ומצדו השני היום, ואני עומד על ההר ופניי להיום ולמחר עם סלידה
קשה. ראיתי בתוך תוכי את התשובה למצב הקשה. תשובה לא לשאלה אלא
לבעיה אישית, תשובה שידעתי מזמן אך סירבתי להכיר בה. הגעתי
למצב כזה, שאחרי העלייה באה נפילה כל כך גדולה ועכשיו הכל נראה
רע ונורא יותר. הבנתי שאני לא מפחד יותר, הבנתי שזה כבר לא
משנה לאף אחד ובטח שלא לי. המציאות הכתה בי כרעם ביום בהיר.
דווקא בימים משוגעים אלה החלטתי לענות לשאלה שנשאלה באלם
שפתיים אבל בשצף קצף של מסרים סמויים שהיו חבויים לי מתחת לאף
ובין העיניים. אך לפני שאעשה את זה נשבור שגרה. אלך לישון.
פרק ו' ומסכם - תמצית.
במעין עייפות שהטרידה אותי והפריעה לי להירדם קמתי ממיטתי.
אכן, הייתי עייף, אך לא הצלחתי להירדם. לא הצלחתי לחשוב על
התנודה בחיים שלי, שמפתטיים הפכו לחיים מעניינים עם שמחה וכיף.
לא יכולתי יותר, ואולי המודעות וההתמכרות שלי לכיף ולשמחה הן
אלו אשר גררו אותי ממיטתי, גרמו לי ללבוש בגדיי ולצאת אל
הרחוב. לקחתי את הכסף ושמתי אותו במזוודה. עם מגע פניי לראשונה
באוויר שבחוץ הרגשתי ער וחי לראשונה מאז הדעיכה במצב רוחי.
יצאתי וטיילתי, הלכתי לחנות מכולת מיוחדת שפתוחה 24 שעות ביממה
וקניתי לי בכספי המועט מסטיק. ישבתי על ספסל ברחוב, ליד פנס,
הסתכלתי על השמיים הכחולים והכהים, חסרי העננים, גם כשהשמיים
בלי אור, עדיין יפיפיים כמו פריחת גן ורדים עלי עיי חורבות.
היום והלילה, חשבתי לעצמי, מושלמים כל אחד בדרכו שלו. האוויר
הקר החזיר אותי למסטיק שקניתי. לעסתי אותו בהנאה חמצמצה משהו.
ככל שלעסתי נהניתי יותר מטעמו, עשיתי בלונים. כל כך נהניתי
מדבר שטותי כל כך. טעמו נסתיים והמסטיק הפך לסתם גומי. השלכתי
אותו לפח, קמתי מהספסל המואר והתחלתי בנדידה למקום לא ידוע
בעיר.
השאלה שעוד לא מצאתי באה לי ביחד עם הפתרון. אחרי סיבובים רבים
בעיר, תוך כדי בהייה במכוניות מועטות ואנשים ביזאריים הגעתי
למקום בו מסתיימות כל דרכיי, אליו מתנקזות תחושותיי מהתקופה
האחרונה.
מקום זה, בחלקו ארור, בחלקו מבורך, אחראי הוא לעלייתה ולנפילתה
של אימפריית הרגשות שכבשה את לבי. הגעתי אל הסמטה.
נכנסתי פנימה, מן המתבקש, אחריי הסתכלתי איכשהו האור בקצה
הסמטה דעך עד כדי כך שנעלם ולא היה עוד. הסתכלתי לפניי, והיה
זהו המראה המוכר שחרוט בזיכרוני. ספסל קר ליד עץ שבדרכים לא
דרכים מצליח לשרוד. הלכתי והתיישבתי עליו. הוא היה פחות אמיתי
מהספסל שברחוב. אחזה בי אותה תחושה של הפעם הראשונה, אך הפעם
למוד ניסיון. הנחתי את המזוודה הקטנה של העבודה שלי בצד,
וחפרתי את המזוודה הגדולה החוצה.
מתוך המזוודה צץ לו המראה המוכר, המנוכר, המוזר, הקר. פעם
התמונה הזאת רק ריגשה אותי אבל אחרי שהבנתי תחושה טובה מהי,
התחלתי להשוות - האם הסמים שווים ניסיון נוסף? האם ההתמכרות
היא לחומרים או ההתמכרות להרגשה של העננים בתוך הגוף? האם זה
שווה את הסיכון הבריאותי?
רגשותיי הציפוני, לא ידעתי בדיוק מה לעשות, המזוודה שכל כך
רציתי לראות נראתה בעיניי פחות ופחות אהובה מאשר פעם, זה כבר
לא היה מתוך בחירה חופשית, אלא רק כסמל לנתק בין הרגשות והצורך
הפיזי. ההבדל בין ההתמכרות לבין הכיף, הבחנתי, הוא כשהכיף נגמר
ואתה מוצא את עצמך חי בשביל הדבר, או חי כדי להגיע אל הדבר
שפעם ריגש אותך, שימח אותך, ואז אתה מבין שזוהי ההתמכרות.
הבנתי דברים על חיי, העבודה שלי, גם היא מעין התמכרות, ודווקא
אחרי שנחלצתי ממנה היה לי כל כך טוב.
זעקתי מתוך עצבים, בעיקר כי הבנתי שחיי הם לא משמעותיים, הבנתי
דברים על החיים במסלול שבו חייתי, חיים משוכפלים לאלה של אנשים
שכבר חיו כמותי. לא אהבה, לא חיים. לא שמחה, לא חיים. לא חיים,
לא חיים.
לימיני הייתה מזוודתי השחורה של העבודה, בפנים אקדח, ומשמאלי
המזוודה עם הסמים המיוחדים שהמיטו עליי אסון גדול.
הייתי כפסע בין מזוודה זו לשנייה. בשניהם כלי הרג, רק בצורה
אחרת לגמרי.
פתאום נזכרתי בסיור הראשון שהראו לנו בעבודה, תהליך ייצור
המזגנים. היה זה יום חורפי, הראשון שלי לעבודה, תמיד הפעם
הראשונה זכורה, כתבתי על זה אפילו שיר, אז כשהייתי צעיר יותר.
אז כתיבה שיחררה אותי, ניקזה את כל כולי לתוך שיר או חיבור, גם
זה סוג של התפרקות, סוג של כיף. בחדר שבו ייצרו את מכונות
המיזוג, לא היה אוויר, כי לא היה ממש צריך - המכונות ייצרו
מכונות. בפס ייצור יקי משהו, בעדינות וברכות, עברו פיסות מתכת
דרך תחנות, מכונות, שפעלו במרץ ללא הפסקה. התהליך הזה לא נפסק.
והמדריך אמר "זה החדר החשוב ביותר, כאן בפס הייצור, הכל עובד
בשיטת הסרט הנע, כאן אנחנו יוצרים מזגנים, מכונות הקירור
הטובות ביותר, ושימו לב, אין מגע אנוש."
- "שמתי לב" אני אמרתי. המרצה/מדריך הביט בי ברצון בחיוך
מסופק.
- "או.קיי עכשיו נמשיך מכאן לחדר הבא"
כשכל הקבוצה עזבה נזכרתי בקירות שאפילו לא נטרחו לצבוע,
אפורים, מאובקים, בלי שום אופי ובלי שום יופי. כך היה זה ב"חדר
החשוב ביותר" , בלב של המפעל הזה. ראיתי שפועל סוחב מכונה
מהחדר. "זאת מקולקלת זרוק אותה לזבל" צעק לו אחר. "בסדר, בסדר,
אני הולך לשם, המכונה הזאת שבקה חיים" גם כן התמכרות.
הרמתי ראש למעלה, ראיתי לראשונה את השמש חודרת דרך הסמטה,
מפלחת את האוויר כמו סכין דרך מים. הרמזים החמימים הביאו אותי
למסקנה, שאין יום יותר טוב למות בו מלבד היום שהבנת בו שאתה לא
חיוני יותר לעולם, ואין לך משהו לחיות בשבילו. סופו של מוצר
להגיע אל סופו של הסרט הנע, וליפול לתוך האשפה.
חייכתי, הבנתי שהבנתי. תמיד ידעתי שאני לא ארצה להיות זקן ואחד
שזקוק לעזרה. ככה זה היה. ברגע מקודש ומבורך זה, נפל לי
האסימון. שלחתי יד אל המזוודה הימנית.
הסתכלתי לעבר השמש העולה "כמה זמן הייתי פה, לעזאזל?" שאלתי
בכלליות יתרה. המוח כבר לא חשב יותר, והלב החליט לפעול. בלי
להזיע ולהאדים יותר מדי....
בקור רוח מושלם -
טעינה,
דריכה,
ירייה.
THE END - הסוף.
הקדשה:
הסיפור הזה מוקדש לכל הנרקומנים והמכורים,
לכל אלו שמאמינים שהחיים שלהם הם לא דבר חולף,
לכל אלה שלא מנצלים את ההזדמנויות שלהם ליהנות,
לכל אלה שחושבים הם שולטים בחיים שלהם,
לכל אלה שעיניהם מסומאות מפנטזיות,
ולג'ון בונהאם האגדי.
תודה. |
