ביער הקסום שלי, מבקרים ציידים רבים.  הם מתגנבים בין העצים
הגבוהים, רוביהם בידיהם ומנסים לצוד אותי, אך לשווא.  אני
חדת-הקרן אולי הקטנה והתמימה ביותר ביער, אבל גם אני מבינה מה
זה אומר צייד, ומה זה אומר להיות רק גוש בשר שנגרר על האדמה
מאחורי צייד כלשהו בדרכו לביתו.  אני אהבתי ציידים,  אהבתי
לשחק אתם להראות להם את קרני הבוהקת באור השמש החמים, ואז
לחמוק לסבך השיחים, עוד לפני שהם מתעשתים ושולפים את רוביהם.
אהבתי לדקור אותם בגבם עם קרני, לראות אותם נבהלים ורצים לחפש
את הרובה, אבל הם לא יכלו למצוא אפילו את הראש שלהם בעודי
עומדת שם, עיניים ירוקות וגוף לבן בוהק עם קרני הזהובה והחדה
בין עיני.  הם היו מכושפים במראה ועד שהם היו חוזרים לעצמם,
כבר לא הייתי שם.
אבל אתה היית אחר.  לך היה מבט אחר בעיניים ואתה לא הושטת ידך
לרובה המונח על הדשא כשנגליתי עליך, עם דמדומי הערב בין עצי
היער. נראית עייף, ובקושי יכולת לסחוב את שלל היום על כתפיך
הרחבות , הכפופות.  עמדתי שם, מביטה בעיניך מחכה לתנועה שלך
בכדי להעלם, וקבל את שלי מהמשחק היומי.  אבל לא זזת.  וכשכן
זזת, לא היה זה לכיוון הרובה.  בכלל לא.  זזת עלי, ידך הגדולה,
חסרת הצורה מושטת אל פני.  קצת פחדתי בהתחלה.  חשבתי על העדר -
מה יחשבו עלי שאר חדי הקרן אם ידעו שחטאתי ונתתי לצייד לגעת
בי?  ואולי יש בידך משהו חבוי שתכף ינעץ בעורי הענוג, וימוטט
אותי לאדמה?  ופתאום אני הייתי קפואה, כמו כל אותם ציידים אתם
שיחקתי כל יום.  עמדתי במקומי כשהיד הגדולה נגעה בי, מלטפת את
רעמת השיער הזהוב על גבי.  ליטפת אותי בעדינות שלא נראתה לי
כלל אופיינית לצייד.  ובעוד ידיך מטיילות על גופי הלבן, חוקרות
את אשר לא ניתן לאף צייד לחקור, נשכח הרובה שלך, והבריחה שלי
לתוך היער הבטוח.
השמש כבר נעלמה, ואני כמעט ונרדמתי בזרועותיך.  דיברנו על הכל
- על שמש, על גשם, על ריח העלים ועל השלל הנרקב בצד, אותו
תיאלץ לגרור עמך לביתך.  חשבתי לעזור לך, אבל מה אני, חדת קרן
קטנה יכולה כבר לעשות אל מול ערמה גדולה כל-כך של בשר חיות
מצחין?  הבטחת לשוב למחרת, ושמחתי בלבי על שמצאתי צייד כל-כך
מעניין.  קיפצתי חזרה למערה שבה שכן העדר ואף אחד שם לא ידע
למה חדת-הקרן הקטנה חייכה ולמה השמש ששקעה הייתה כה זוהרת לה
בערב יפה זה.
למחרת חזרת, כפי שהבטחת.  כיוונת עלי את הרובה כשראית תנועה
בשיחים.  ברחתי.  שיחקתי אתך קצת, עד שנמאס לי, ויצאתי מבין
העצים.  חייכת אלי באור השמש, והנחת את הרובה.  רצתי
לזרועותיך, מנסה שלא לדקור אותך עם קרני המחודדת.  סיפרתי לך
על העדר, ועל איך שדמעות חדי-הקרן הופכות בלילה ליהלומים, ואיך
שאין יותר יהלומים במיטתי הבוקר.  דיברנו שעות, על השמיים, ועל
החיות וחזרת לביתך עם שלל קטן מהרגיל, אבל היית מאושר, ואני
הרשתי לעצמי לישון תחת הכוכבים, כי ידעתי שיש צייד שיגן עלי
משאר הציידים.
למחרת לא היית שם.  חיפשתי אותך בכל היער, קראתי בשמך כאבודה,
רועדת תחת טיפות הגשם הקרות שהכו בי ללא היכר.  אבל אל היית
שם.  רציתי למות, להיקרע אבל בפנים ידעתי שאתה רק צייד - אלו
הם חיי ציידים.  משהתעוררתי בבוקר גופי היה שרוט כולו
מהיהלומים שחפרו בו בשנתי.  לא רציתי לקום.  כל שהיה במחשבותיי
היה אתה.  הצייד שלי.  הצייד היחיד שלא ניסה לירות בי ולהפוך
אותי לשלל להשוויץ בו.  אבל לא היית שם יותר.
בקושי רב יצאתי מהמערה, מתעלמת מהעדר שליווה אותי בעיניים
מודאגות.  "היא גדלה כה מהר," שמעתי אחד מהם אומר.  אבל לא
הרגשתי גדולה יותר.  הרגשתי קטנה ופגיעה ובודדה, חדת-קרן אבודה
ביער שנראה פתאום זר.
הגשם הלם בי, כשהופעת לפני פתאום, ידך ריקות משלל.  כל החיות
ברחו מהגשם, ואני נותרתי לבדי עומדת מולך.
"זה לא יעבוד," אמרת.  "אני חייב לצוד.  אני לא יכול לשבת אתך
כל יום, ולחזור בידיים ריקות לשבט שלי.  אני חייב שלל."
הנהנתי בראשי.  "אני מבינה," לחשתי, למרות שלא הבנתי איך חיות
מתות יכולות להיות יותר חשובות מחדת-קרן חיה אחת.  הסתובבתי,
וברחתי.  קראת בשמי, אבל המשכתי לרוץ.  ירית לכיווני, מפספס רק
טיפה, ואני לא נבהלתי.  המשחק היה שוב המשחק שלי.
צללתי לסבך השיחים הקוצניים, אבל לא הרגשתי את הכאב.  כאב לי
רק כשאתה זעקת בכאב, נדחק בין הענפים חסרי הרחמים.  ירית שוב,
ופספסת.  חייכתי לעצמי - קרני שוב הבריקה.  כך שיחקנו בגשם
שעות, אני בורחת ואתה רודף אחרי, קורא בשמי ולפעמים, כשהיו
נגמרים לך הקליעים ברובה,  הייתי מתקרבת, מתפנקת, דוחפת את אפי
בפניך, מרגיזה, מספקת ושוב נעלמת.  חזרת לשבט מסופק, אבל
בידיים ריקות משלל.
אחרי היום ההוא לא ראיתי אותך ימים רבים, אבל האושר של אותו
ציד מטורף בגשם עוד הלם ברקותיי בחוזקה.  רציתי אותך לידי, אבל
לא התקרבת ליער שוב.  אולי הלכת לצוד במקום אחר.  בפעם האחרונה
שראיתי אותך מולי, באת למערה.  העדר לא היה שם, כי אם היו,
ודאי היו הורגים אותך.  עמדת שם לאור הירח, הרובה מכוון עלי.
ראית אותי זוהרת, מאושר ומהאור שהשתקף על גבי.  הלכתי אליך
לאט, מתענגת על הרגע, חיוך על שפתי.
"זה חייב להיגמר," לחשת.  "אי אפשר יותר ככה," הכעס שלך בצבץ.
"למה?" שאלתי בתמימות אופיינית לחדות-קרן צעירות.
"כי השבט גווע, ואת לא נותנת לי לצוד.  אני צריך שלל!" צעקת,
הקול שהיה כה עדין, כה אוהב, פתאום גרם לצמרות העצים להתרוקן
מהציפורים ששכנו בו.  עצרתי לרגע, אבל המשכתי להתקדם, דעתי
נחושה.
"אבל חשבתי שאהבת את המשחק," אמרתי.  "חשבתי שזה טוב שיש לך
חדת-קרן משלך לשחק אתה."
"אני צייד," לחשת.  "ציידים צדים, אין לנו זמן לשחק עם
חדות-קרן."
התכווצתי במקומי.
"אני צריך שלל," אמרת שוב, כאילו אם תגיד את זה מספיק פעמים,
זה יקרה ואני אבין ואעלם מחייך, ותוכל שוב לצוד בשקט חיות
פשוטות.
עמדתי כה קרוב אליך שיכולתי להריח את עורך המזיע ואת הניחוח
המתכתי של הרובה.  "אני מצטערת," אמרתי פתאום, בלי שידעתי על
מה בכלל.  "אני אהיה השלל שלך," אמרתי, ולקחתי לפי את קצה
הרובה השמוט לצדך.  ידיך רעדו בעודך מחזיק בנשק הלח מטל.  לקנה
היה טעם מתכתי מגעיל, ורציתי להקיא.  ידעתי שאם תירה, אני לא
אהיה חופשייה יותר.  שאהיה מזון לשבטך, שקרני יהיה רק קישוט
בחדרך, וזיכרוני רק עוד כיבוש של צייד.  רק עוד שלל.  אבל לא
היה לי איכפת - רציתי להיות השלל שלך, למרות הכל.
הבטתי בך מלמטה עם עיניים מלאות עצב.  חיכיתי שתירה אולי דקה,
אולי שתיים או אולי נצח, עד שלבסוף שלפת את הרובה מפי, והנפת
אותו מעבר לכתף.
"לא," אמרת.  "אצלי בשבט לא אוכלים חדי-קרן ובכלל, אני צייד לא
רוצח.  זה כבר לא צייד.  זה כבר לא משחק, וזה כבר לא כיף."
יכולתי להישבע שראיתי חיוך על פניך בחושך המקפיא של הלילה.
אפילו הירח ברח ממך.  ואני עוד עמדתי, בעודך גורר את רגליך
חזרה לשבט.

אתם יודעים שדמעות של חדי-קרן הופכות עם לילה ליהלומים קטנים
שמנצנצים לאור הלבנה, מתוך המערות של חדי הקרן ביער הקסום.
אבל מה שאתם לא יודעים, זה שאם חד-קרן מחזיק בתוך עצמו יותר
מדי דמעות, הוא עצמו הופך לפסל יהלום.  אז אם תראו פעם ביער
קסום אחד פסל יהלום של חדת-קרן עצובה, בבקשה תגידו לו שזאת
אני, ושאני לא משחקת יותר עם ציידים.