הקדמה: כמו שאני רואה את זה, יש אנשים שלוקחים דברים ביתר
רצינות, ואנשים כאלה צריכים לקרוא את הסיפור הקצר הזה בשלושה
חלקים, ולהבין שאת החיים צריך לחיות, ומה שקרה, קרה, ומה שיקרה
ייקרה, אתה מכתיב לעצמך את העתיד אבל אתה לא תמיד מוכן ומזומן
לשלוט בו, אין צורך שתהיה ביתר שליטה. וכל האנשים שחושבים
ששכחתי אותם כי לא שמתי אותם ביחד עם הרביעייה, יכולים לקפוץ
לי, למרות שהסיפור מוקדש גם להם. כל החברים שלי הם אחלה, וכל
המשפחה שלי היא אחלה, אבל אף אחד לא מושלם.
אם נדמה לכם שאתם צריכים בת זוג, ואין לכם, תתחילו להזיז את
עצמכם במקום להקשיב לי, מה אני יודע? תרגישו טוב מדוכאים שלי,
הסיפור שימתיק לכם את הגלולה, אולי זה זה אולי זה לא, וזאת
לפחות לא השפה של הסיפור, שיתחיל קליל וימשיך למעלה. אהההה,
מאוהבים שלי, זה הסיפור שישאיר אתכם עם רגל אחת לפחות על
הקרקע, כדי שתשימו לב למה שאתם עושים. לכל השמחים, תמשיכו
לשמוח ובכל זאת מדי פעם תפקחו עיניים לצדדים כי אפשר רק
לצחוק.
במלותיו של הגאון מציון, מר מודי בראון שמלווה אותי בכל משדר
של ליגת האלופות עם חיוך מצחיק -"תבלו".


תוכן -
חלק א' -
 פרק א' - מטורפת.
 פרק ב' - מזל טוב, יש לך התקף לב, אבל זה לא הכל...
 פרק ג' - כבוד השופט. זאת הייתה תאונה.
חלק ב' -
 פרק ד' - אשם.
חלק ג' -
 פרק ה' - החתונה.
 פרק ו' - תחילתו של סוף.
 פרק ז' - סופו של משב של רוח.


 
חלק א' - יסודות.
פרק א' - מטורפת.

"הרי את מטורפת לי!" כעס מר אופבוים, "זה מה שהייתי צריך להגיד
בחתונה, בדיוק מה שהייתי צריך להגיד. הייתי צריך להקשיב לאבא
שלי." גב' אופבוים לא נשארה חייבת. "אני לא מטורפת כמוך, חתיכת
בעל קמצן שכמוך, אני עובדת כל היום כדי שלך ולבן שלך שחוזר
מהצבא, יהיה אוכל! כל היום במטבח וניקיונות אחריך, "הוד
רוממותך", ותודה, אף פעם לא קיבלתי. חוץ מזה, אבא שלך גמר את
החיים בחדר מרופד באברבנאל!"
אופבוים המשיך באין מפריע. "אין זה מבטל את השיגעון שלך, כל
שבוע משהו חדש! את הזויה לגמרי עם השטויות שלך. את מטורפת
לפעמים כאילו סיבבו לך את הראש יותר מדי!" היא, מצידה, המשיכה
בשלה.
"לא רק תודה לא מקבלת, גם לא נשיקה גם לא עידוד, רק צרחות
וצרחות כל הזמן! חתיכת בעל מקטר!" היא התקרבה לעברו במהירות
כדי לתת לו סטירה חזקה על חוצפה חריפה, אבל היא התחרטה בסופו
של עניין ונעמדה קרוב מאוד אל בעלה. הוא השתעל שיעול חריף.
"וכדאי שתעשה משהו עם השיעול הזה!" היא אמרה לו.
דפיקה חלושה בדלת הפסיקה את הויכוח השבועי במערכת היחסים
המקרטעת בין מר משה אופבוים לבין גב' לאה אופבוים, פולנים של
שנות השבעים המאוחרות. לאה הלכה לפתוח את הדלת, בתקווה לראות
את הבן המאחר שחוזר מהצבא, הוא הושיט יד למקרר והוציא בקבוק
בירה זולה, פתח אותו עם מטבע של חמישה שקלים בדרך שרק הוא
יודע, והלך במהירות לעבר הכורסא שלו, שנתן לה אפילו שם אבל
סירב לגלות אותו למשפחה. הוא כהרגלו רטן "מי כבר יכול להיות
בדלת, כל הזמן בעיות וצרות ומטרדים."
היא פתחה את הדלת, והידית כרגיל חרקה, ושם עמדו שני ילדים
קטנים, "תרומה לאגודה למלחמה בסרטן". משה כהרגלו צווח מהכורסא
שלו, "מי שם?" וגישש לעבר השולחן עבור עיתון לבלות איתו דקות
אלו אחרי חזרתו מהעבודה. אשתו צרחה לו  בחזרה "תרומה לאיידס".
"סרטן" תיקן אותה הילד. "סרטן" היא צרחה לו. "תגידי שאין לנו".
הוא שאג לה. היא לא הקשיבה לו, הלכה למטבח, פתחה מגירה, הרימה
כמה מכתבים וערמות של פתקים, ומתוך שקית ניילון ישנה שאפילו
היא קיבלה כבר צבע, הוציאה לאה חמישה שקלים, אותם הגישה לשני
הילדים שנתנו לה קבלה. היא סגרה את הדלת והוא, באותה שניה
שנסגרה הדלת קפץ מהכורסא החביבה שלו, ואץ כסילון מהסלון לעבר
אשתו המבוהלת. על פניו, כמובן, חרוט היה מבט כועס וזועף. "מה
עשית הרגע? המרית את פי בפני ילדים זרים? חולי איידס?"
"סרטן, משה" נפנפה בפניו עם הקבלה. "והם לא חולים בזה, הם
מתרימים וזה חשוב!" השיבה לו בחיוך מתנשא. הוא בשוונג של כעס
חטף ממנה את הפתק החמוד עם ציור הלב עליו, ולידו סימן של חמישה
שקלים. "לא משנה! סרטן, איידס, אותו זבל! אבל זאת לא הנקודה,
הנקודה היא שאת המרית את פי בפני ילדים קטנים, ככה לא תעשה
אישה לבעלה", ובשצף קצף הרגיע את יגונו בעוד לגימה מבקבוק
הבירה.
"נכון" היא ענתה בתעוזה. "הלילה אישה לא תעשה לבעלה!" אמרה
והסתלקה לעבר הצללים במסדרון המוביל לחדר המיטות. הוא צעק לה
בשמה, אבל אין תשובה. הוא התייאש, ולגם עוד מהבירה שהתגלתה
כריקה. משה המורעב, ישב מול הטלוויזיה הכבויה, עדיין מחפש את
העיתון עמו יבלה את הלילה. בלי לשים לב עברה שעה קלה ו5 בקבוקי
בירה.
דפיקות בדלת. "כבר תרמנו והשעה תשע." חשב משה בלבו. הדפיקות
ייעלמו בוודאי תוך דקה או שתיים.
הידית של הדלת שוב חרקה, מישהו מנסה להיכנס, אבל הדלת הייתה
נעולה. נראה כי לנבל היה מפתח כי גם הציר של המנעול חרק קלות.
משה הגיבור כיבה את כל האורות ורץ בריצת זיגזג לעבר הדלת, שם
הוא חלץ והחזיק את הפנטופלאס (נעלי הבית) שלו.
לבית החשוך נכנסה דמות גבוהה, שהתקדמה בטשטוש כמעה, ומיד
שנסגרה הדלת, קפץ מר אופבוים על הדמות. התחיל להכותו עם נעלי
הבית ולצרוח באוזנו: "פושע! פושע! גנב! גנב! לך מפה! נוס לך!".
שיעול ועוד שיעול.
לאה נכנסה כסערה לסלון והדליקה את האורות. "יואבי! חזרת!" ורצה
אליו במהירות האור עם ידיים פתוחות ופה מוכן לירות נשיקות
וחיוכים.
משה נזל מבנו לעבר הרצפה ואמר לו: "בן שלי, למה אתה בא בהפתעה
בחושך??".
-"דפקתי אבל אף אחד לא ענה." ענה יואב שחזר סופסוף מהצבא הביתה
וכבר נתקל בפעילות עוינת.
-"אה, זה..." משה נהיה נבוך. "חשבתי שאתה גנב" אמר, והשפיל
מבט.
-"גנב? בתשע בערב? ושדופק בדלת? שכחת שאני צריך להגיע?" השאלות
גרמו למשה, שיכור קלות, להיות עצבני ושיכור כלוט.
-"כמה שאלות אתה שואל? ואל תתחכם, זה תשע בלילה! תשע בלילה,
נערי! ואל תעשה את זה שוב הבנת?" הרים האב המתנדנד את רצועות
כתפיו.
-"כן המפקד!" ענה יואב והתחיל לחייך.
-"יופי" אמר משה הגאה בבנו הקטן-גדול "עכשיו אימא תכין לנו
אוכל."
-"לא, 'המפקד'" אמרה בזלזול רב.  "אימא תכין לבן שלה אוכל,
והאבא .. סליחה, המפקד, יכין לעצמו."
-"אני לא כ"כ רעב בכל מקרה. אמר משה, הלך לכיוון אחד, וכשגילה
שזה לא הכיוון לחדר השינה, ניסה לצאת בכבוד מהעסק שהוא הכניס
את עצמו לתוכו ע"י חיפוש נעלי הבית שלו. "איפה נעלי הבית שלי?"
אמר לעצמו בקול רם.
-"אתה נועל אותם" אמרה לאה.
-"מה הייתי עושה בלעדייך?" אמר לה משה.
-"גווע ברעב 20 שנות נישואין, ללא בגדים נקיים ומגוהצים, ולא
מוצא את נעלי הבית שלך זה בטוח!".
"עברתי די השפלה להיום!" החליט. "אלך לישון". אמר ועשה.
-"נו יואבי" שאלה לאה את בנה הקטן-גדול "למה אתה בא כ"כ
מאוחר?"
-"האוטובוס נתקע בכביש, וישבנו שעתיים בתחנת דלק עד שבא
מוסכניק של האוטובוסים ותיקן את הפנצ'רים."
-"ואכלת בדרך בזמן הזה?" שאלה בחרדה.
-"לא..." ענה הקטן-גדול.
-"אוי ואבוי, תאכל מרק עכשיו, הנה יש מרק עוף מצוין שהכנתי
בשבילך! אפילו קידוש לא עשינו היום"
-"לא רוצה מרק!" אמר הקטן.
-"בחייך, הכנתי רק בשבילך." אמרה תוך כדי שמזגה מהסיר לצלחת.
יואבי שילב ידיים. -"לא רוצה!" אמר והחמיץ פניו.
-"נו.... א-ווי-רון" ליוותה את הכפית בתנועת אווירון היישר
לפיו של יואב.
יואבי פתח את פיו הגדול, ואכל את המרק עד הטיפה האחרונה.
"יופי של יום שישי מותק שלי, אני הולכת לישון עכשיו, והחדר שלך
נקי ומצוחצח והמיטה נקייה ומסודרת, רק לך לישון ונדבר בבוקר
כבר איך היה השבוע."
-"קבעתי עם רוקסן אבל.. אני פוגש אותה בבית שלה. עכשיו אני
הולך להתקלח ולפגוש אותה ואני לוקח את האוטו, בסדר?"
-"רגע אחד, רוקסן זו הלא יהודייה?"
-"נו... אבא שלה היה לא יהודי, אבל היא גדלה רק עם אימא שלה,
ואימא שלה יהודייה, אז רוקסן על פי ההלכה יהודייה."
-"בשבילי היא לא! מי שמתבולל או בן של מתבולל, בשבילי, הוא לא
יהודי."
-"ובשבילי היא כן! הלכתי להתקלח."
-"אבל כבר מאוחר, השעה עשר כמעט."
-"טוב אימא, לא נתחיל עם זה שוב נכון? השיגעונות שלך יכולים
להפוך פיל לעכבר ורוד."
-"אני לא משוגעת!" היא צרחה "אני רק, רק אוהבת אותך בן שלי יקר
שלי!"
-"ואני אותך אימא, אבל גם את רוקסן, ומזל שקיץ, לא צריך להדליק
דוד בשביל מים חמים, אני הלכתי להתקלח."
-"אני לא שמעתי את זה!" היא אמרה לו בכעס.
"לא שמעת?" הוא התחיל לחזור לאט. "מזל שקיץ... לא צריך
להדליק.."
-"לא זה!" היא קטעה אותו באמצע. "זה שאתה אוהב את רוקסן."
-"נו, אז שמעת את זה, לא?" אמר והזדרז להימלט ממלתעות אמו,
היישר לחמימות המקלחת.

לאה התיישבה על הכורסא של בעלה, "כל הזמן בעיות וצרות
ומטרדים."
טיפה מאוחר יותר, קול הדלת של המקלחת עשתה קולות חריקה, ולאה
העמידה פני נרדמת וישנה. יואב יצא, כיסה את אימא שלו, שם את
חמישית הבקבוקים הריקים של הבירה בערמה המיוחדת שלהם, לקח את
מפתחות המכונית הפיאט של אביו, יצא ונעל אחריו את הדלת.
לאה פקחה עיניה, שהתחילו קלות להירטב . "אני לא מטורפת, אני רק
אוהבת אותך."
אמרה, ובכתה קצת עד שנרדמה על הכורסא.


פרק ב' - מזל טוב, יש לך התקף לב, אבל זה לא הכל...

שש בבוקר, יום שבת, יואב עוד לא חזר מהבילוי עם רוקסן, ובבית
משפחת אופבוים עמדה לאה, כועסת, מול הדלת. לצדה, בעלה השפוף,
רוצה לחזור לישון, כואב לו הראש. לאה שמעה את המכונית מתקרבת
כבר מכביש גהה, והעירה את משה. שערה הצהבהב המתולתל נישא ברוח
המסתובבת בבית.
שניהם בחלוקיהם, הוא רוצה לחזור לישון, היום שבת בבוקר והיא
מחכה ומכריחה אותו להישאר. "עוד דקה הוא יפתח את הדלת". ואכן,
עוברת דקה תמימה, שהורידה למשה מהחיים שנה שלמה.
הידית שוב חרקה, ודרכה נכנסו מצחקקים יואב ורוקסן.
"איפה היית?" היא שאגה לעברו. משה הביט רק מבט עייף, ויואב
החמיץ פנים כמו גור חתולים.
-"היינו בפאב פה באזור ואח"כ אצל רוקסן בבית, אימא" ענה יואב
אחרי שנייה.
-"הלא יהודיה? אימא שלך, כבר מחכה כאן משלוש בלילה, לא להאמין
שככה אתה לא מתקשר ולא מודיע. ככה חינכתי ורוממתי, בן שלי?"
משה העייף והמתעייף התחיל לפסוע לעבר המיטה, ולאה תפסה את
החלוק, ומשה המשיך ללכת כמו זומבי, ללא החלוק, כשהוא בתחתונים
בלבד, לעבר המיטה שבחדר השינה. "תצעור שם משה" פקדה עליו. "אתה
אשם בזה שככה הוא יצא".
"שקט שם!" צרחו מהבתים ליד, והיא בהתאם הנמיכה את הטון. "אתה
יודע טוב מאוד שאתה אשם".
הוא סימן לה להיות בשקט, אבל היא הייתה בשקט ממקודם, ולא
בגללו. "הלכתי לישון לאה, תני לילד מנוחה, הוא צעיר, הוא עושה
שטויות, מצדי שיתחתן איתה.."
יואב חזר פתאום ונכנס לשיחה - "זה בדיוק מה שעשיתי בפאב".
אביו קיבל מכת חשמל חזקה שהחזירה אותו לחיים. "אתה השתגעת?"
הוא חזר לשאוג, בזמן שלאה לאיטה התקרבה אל הכורסא, ומבט מבוהל
בעיניה. "ככה חינכתי אותך?" אחרי זה פנה לאשתו "תתרחקי מהכורסא
שלי!" וחזר ליואב. "להתחתן עם אחת מהרחוב? ככה אתה מבייש את
המשפחה!"
יואב צעד צעד אחד לעבר אביו, ראש מול ראש, וענה לו -"היא לא
'אחת מהרחוב'! היא למדה איתי בתיכון, אתה מכיר את אימא שלה
אפילו, סוזאן."
בינתיים לאה מתחילה להרגיש כאב ביד שמאל ובלב, מבטה מתעוות
ופניה מקבלות גוונים שונים. רוקסן שרואה את המתרחש, רצה לעבר
הטלפון. -"מישהו נתן לך רשות בכלל להתקרב לטלפון?" צעק לעברה,
אבל היא לא ענתה.
"תשלחו לכאן אמבולנס, אימא של בעלי חטפה התקף לב." שני הגברים
הפנו מבט הצידה לעבר לאה אשר על הכורסא וראו אותה מתפתלת
מכאבים. היא פתחה את הפה ואמרה בשארית כוחותיה "אימא של
בעלי?", התעלפה ונפלה מהכורסא.
האמבולנס הגיע מהר ולאה הובהלה לביה"ח שם עברה צנתור, כבר
באותו יום בשבת בבוקר.
כשהיא התעוררה, היא גילתה שלצידה עדיין חברה הטוב ביותר, שישן
לידה כל הלילה, בעלה, משה.
"משה, אני אוהבת אותך!" הוא התעורר ועשה פוזה של "הכל כרגיל".
-"מה את צועקת? תני לי לישון". היא חייכה, הוא קם, יצא מהחדר
וקרא לכל הממתינים "היא התעוררה יואב". יואב נכנס. "אימא". הוא
קרא ברגש תוך כדי שהוא מתקרב כדי לתת לה חיבוק והיא רצתה לתת
לו סטירה, אבל הפעילה משהו בעל עוצמה רבה הרבה יותר, 'תחושת
האשמה היהודית'. "תשעה חודשים של צירי לידה, לא רצית לצאת ואני
סבלתי, ועכשיו 19 שנים אחרי אתה עושה לי כאבי תופת בלב? ממתי
יצא לי בן סורר ומורה שממרה את פי".
יואב שתק, והיא המשיכה שכאן זאת הנקודה, כל עוד הברזל חם.
"תבטיח לי משהו ילד שלי...". אמרה באימא ברוך. יואב רכן לעברה
ואמר: "כן אימא, כל דבר".
היא אחזה את היד שלו וברגע סנטימנטלי כשהרגשות עוטפים את לבבות
שניהם, אמרה לו : "אל תתחתן עם הגויה הזאת".
כל הרגשות התפוצצו כבועת אוויר. "כל דבר חוץ מזה!" הוא עזב את
היד שלה, וקם על 2 רגליו.
"משה, תעשה משהו לפני שאני חוטפת עוד אחד!"
"תצא מפה ומיד, אתה לא רואה שאתה עושה רע לאימא?" אמר, הסתכל
לשניה על אשתו, וחזר להסתכל על יואב. רוקסן שנשענה על קורת דלת
החדר קיבלה מבט קריר כפול ממשה ולאה.
-"תתקשר לצבא תודיע להם שאימא שלך חטפה התקף לב ואתה לא בא
מחר!"
כנוע וכבד, התנועע בנזילה לעבר הטלפון של ביה"ח והתקשר לבסיס.
מהעבר השני ענה קול צרוד מסיגריות, נשמע כועס כרגיל.
-"כן!"
-"המפקד? זה יואב"
-"מי?"
-"אופבוים, המפקד"
-"אהה, מה אתה מתקשר עכשיו, שבת היום, התגעגעת?"
-"לא המפקד, אימא שלי חטפה התקף לב, ורציתי להגיד לך שאני לא
אבוא מחר בבוקר."
-"מה זה?? אימא שלך חטפה התקף לב? לאבא שלך נפרץ הדיסק? יש לך
פריחה ברגל ונולד לך גם נכד? לא מתקבל על הדעת, אתה תתייצב פה
ביום ראשון? הבהרתי את עצמי אופבוים?"
-"אבל אני מדבר מביה"ח"
-"מדבר מביה"ח מה? חייל!"
-"המפקד?"
-"נכון, ונראה אותך מחר על הבוקר, להתראות."
-"אבל המפקד..."
מהצד השני לא נשמע ציוץ.
"אוף, לא יאומן, איזה אטום המפקד הזה"
מהשפופרת הלא מנותקת נשמע הקול הצרוד -"אופבוים! אתה תקבל אצלי
שמירה שתי לילות רצוף כשתגיע! חכה ותראה!"
-"לעזאזל!" טרק למפקד את הטלפון בפנים
המפקד רשם לו ביומן "2 לילות שמירה - אופבוים", אח"כ מחק ושינה
את המספר לשלוש.
בינתיים בביה"ח, שכבה שם האם, ולחדר נכנס יואב לבד, כשרוקסן
מחכה לו מחוץ לחדר. יואב פנה לאביו. "אבא אני צריך את המפתחות,
בצבא לא משחררים אותי, אז אני צריך ללכת הביתה להחליף בגדים,
זאת נסיעה ארוכה יאספו אותי היום בלילה כרגיל."
-"אבל תחזיר את המפתח אין לי אחר" זרק לו את המפתח.
-"לא לשים בעציץ?"
-"לא, לגברת לוי פרצו לדירה לפני כמה לילות, אז בגלל זה אנחנו
כבר לא... חוץ מזה, איפה המפתח שנכנסת איתו?"
-"בבית"
-"כמו ילד קטן! קדימה לך!"
יואב ורוקסן הלכו, הוא הוריד אותה בבית שלה והמשיך לביתו.
בינתיים לביה"ח הגיע השכן המשוגע מעט, רויאק, עם שוקולד מריר
שהיה אהבת חייו השנייה.
-"שמעתי שטפת התקף לב, לאה. הבאתי שוקולד"
-"רויאק" היא חייכה חיוך מזויף, וכמו גבר מצוי הוא לא הבחין
בזה.
"שוקולד הבאת לי אני רואה".
-"כן, אם היה היום יום ראשון אז הייתי קונה לך רגיל אבל לי היה
בבית רק מריר."
-"אני מבינה רויאק, באמת שלא היית חייב"
-"לא משנה עכשיו לאה, לא נורא"
אחרי שעה וקצת של דיבורים, הגיע יואב לביה"ח למסור את המפתחות
לאבא. מקולח, מגולח, לבוש וחגור, עם רובה על הצד. מחוץ לחדר
הוא מצא את אביו.
-"אבא, הנה אתה, קח את המפתחות" זרק לאבא שלו, שלא תפס ונאלץ
להתכופף.
-"בוא לאימא תגיד לה שלום, היא בחדר אתה יודע"
-"טוב" אמר ונכנס לחדר שם ראה את אימו ואת רויאק מדברים.
"באתי להגיד להתראות".
-"כנס, תגיד שלום לאמא כמו בנאדם ולרויאק גם." יואב התקרב
אליהם.
"תראה בן שלי גדול רויאק, חייל! יש לו נשק"
-"כן, ראיתי, אפשר להרגיש, רק לגעת קצת?" אמר רויאק וניצוץ
התלהבות בעיניו.
-"בעקרון לא, אסור" ענה כמו תקליט.
-"אף אחד לא יידע". אמר והתחיל לגעת בנשק, יואב משך לכיוון
שלו- "עזוב, זה מסוכן אולי יש כדור בודד בפנים".
-"נו, בחייך!" אמר תוך כדי מאבק. פתאום נשמעה ירייה. לאה
התעלפה, יואב קפא על מקומו, משה נכנס בריצה לחדר. רויאק נפל על
הרצפה והתחיל לבכות, מדמם מכיוון כף הרגל.
יואב ומשה נשמו לרווחה. מכיוון הרצפה נשמעו צרחות "תביעה! אני
אתבע אותך! ירית בי! כמעט הרגת אותי!". משה חזר להשתעל עד
שנראה שהשיעול עבר לו.
רופאים שנכנסו לחדר, העירו את לאה וגררו את רויאק שעוד הספיק
לצווח לעברו של יואב פעם נוספת - "אני אתבע אותך!".

פרק ג'- כבוד השופט. זאת הייתה תאונה!

מול בית המשפט בת"א, כמה שבועות לאחר התקרית, התייצבה המשפחה,
בהרכב מלא, כולל רוקסן. האב, לבוש בחליפת בית כנסת, מסורק
ומצוחצח, לימין בנו, אשר גם הוא ללא רבב וללא קמט על החולצה.
משמאל לבן, 2 הנשים בחייו, האימא שנדחפה לידו ורוקסן, במרחק
בטוח מהאימא, שנשאה תיק כבד.
ברחבה לפני האולם, עמד ילד והפריח יונים לשמיים, כאשר מצורפת
ליונה ברכה, כל זאת עבור חמישה שקלים. יואב עשה כן, רשם משהו
על הפתק, והמשיך עם משפחתו לצדו לעבר האולם.
התביעה התחילה ובני המשפחה התיישבו במקומות, הפעם, הבן בשמאל
לאמו.
היא שמה את התיק על השולחן, והוציאה ממנו גזר, "רוצה משהו
לאכול?" היא שאלה את הבן הנבוך. העו"ד המשיך למלמל, ואח"כ
נכנסה עו"ד אחרת לזירה וברברה ובלבלה מדוע זה זכאי ושהוא מואשם
על לא עוול בכפו. "לא רוצה גזר? יש לי מלפפון, ביצה קשה, חציל,
רגע יש לי גם הבורקס שהכנתי לך אתמול"
השופט עצר לשניה את הדיון אבל ללאה זה לא היה אכפת "למה אתה לא
רוצה? תאכל, אם לא תאכל אתה תהיה חולה, קדימה תאכל!"
"סדר בבית המשפט!" אמר השופט ודפק שלוש פעמים עם הפטיש.
"אה כן, יש גם שניצל, הפטיש הזכיר לי" היא אמרה ליואב.
"תוציאו בבקשה את הגברת הזאת?" אמר השופט. סדרן גבוה ושרירי
ליווה אותה החוצה והיא, היא לא התרגשה יותר מדי והציעה לו אוכל
"אתה לא רוצה ביצה קשה? לא לימדו אותך שלא זורקים אוכל? חבל
שייזרק!" הסדרן הוציא אותה החוצה ולקח ממנה ביצה קשה, כדי
שתשתוק.
"לדוכן העדים יעלה התובע" אמרה הסניגורית. השופט לא בדיוק הבין
והוריד את משקפיו, כדי לבדוק האם הוא ער. המראה שהיה לנגד
עיניו, לא ביטל ולא אושש במדויק את החשש.
לדוכן העדים עלתה דמות, מגובסת ברגל, ביד, וסביב הצוואר כרוך
קולר מפלסטיק.
-"מסור את שמך בבקשה"
-"רויאק פצ'יפצ'סקי"
הסניגורית הביטה לתוך עיניו שהלכו והצטמקו. "מה זכור לך על ליל
החמישי באוגוסט של השנה הזאת?"
רויאק בלע רוק, בקושי רב בגלל הרצועה של גרונו וגם כי פחד
ליפול על לשונו. "באתי לביה"ח, לבקר את אימא שלו, והוא ירה לי
ברגל."
-"שלו? אתה מתכוון ליואב? יואב שהודה שהכדור היה מהרובה שלו,
אבל עם זאת אמר שנאבקת איתו והרובה היה ביניכם, ועל הרובה
נאבקתם. אמת?"
-"כן, הוא רצה לירות בי!"
-"האמנם? אתה יודע מהו העונש על שקר בבית המשפט?" אמרה
הסניגור, ושילחה מבט שוסע שפילח כחץ את עיני התפוח הירוק של
רויאק.
רויאק מצדו החל להרהר ולגמגם. לא בטוח מה הוא אמור לומר. נפלט
לו כדור.
"רציתי רק ללטף את הרובה, אבל הוא לא נתן לי! אז ניסיתי לחטוף
את הרובה ממנו והוא לא הסכים!" התחיל לבכות, הבין את טעותו
ואמר "אבל זאת לא סיבה לירות בי! להשאיר כדור ברובה שיכול
להרוג כל אחד, זאת אחריותו."
מבטה המרתיע של העו"ד איבד מכוחו, כמו כלב ללא שיניו המשסעות,
וכל מה שנשאר לו זה לנבוח. אז היא נבחה, "הוא הזהיר אותך בכל
זאת, אמר לך להתרחק, אם לא היית מוריד את הנצרה במהלך המאבק,
לא היה נפלט הכדור. תודה רבה לך אדון פצ'יפצ'סקי" התביעה ויתרה
על חקירה נגדית.
הוא קם, לכסא הגלגלים שלו והתגלגל לצד שלו בחזרה.
לקחו עוד כמה שעות אבל ההחלטה נעשתה - יואב, אשם, ישלם לתובע
את סכום התרופות, הטיפולים, ופיצויים על סך 10 אלפים שקלים.

במרוצה יצא על כסא הגלגלים רויאק שעל פניו חיוך מאוזן עד אוזן,
ושמחה לאיד מלווה את החיוך הזה. יואב ומשפחתו יצאו במבנה ראש
חץ מחוץ לבית המשפט. רויאק נתקל בילד
הם הספיקו לראות את רויאק מתרחק לו לעבר הכביש עם כסא הגלגלים
ועם העוזרת שלו שחיכתה לו מחוץ לבית המשפט. העוזרת איבדה אחיזה
על כסא הגלגלים, סמוך מאוד לכביש, ומספר שניות מאוחר יותר,
כנגד כיוון תנועת המכוניות, נסע לו רויאק על כסא גלגלים שהוא
מבוהל אבל הירידה לא נגמרת עדיין. נהגים זזו הצידה ואפשרו לו
להמשיך אבל נהג משאית שלא הבחין בו מכיוון שהתכופף להרים חטיף
שנפל לו, נכנס ברויאק חזיתית. רויאק עף עם כיוון התנועה מספר
מטרים לא מבוטל ונמרח על הכביש.
נהג המשאית המשיך לנסוע, מכיוון שלא שם לב לרויאק. כסא הגלגלים
של רויאק נתפס באגזוז המשאית ונגרר עמה לאורך הכביש.
יואבי ומשפחתו קפאו במקומם, עמדו ללא נוע, ובכל זאת, למרות
השנאה שרכשו ופיתחו כלפיו במשך הזמן האחרון, הם לא יכלו להישאר
אדישים למותו של השכן המסכן שאיבד את חייו בצורה כה טראגית
וכאובה.

"רויאק היה אדם ללא משפחה, חברים טובים" אמר יואב בהלוויה "אבל
הוא היה שכן טוב. וזה מה שיש לי להגיד". הרב הביט בקהל במבט של
'אם יש עוד מישהו שרוצה להגיד משהו, שיגיד עכשיו'. בעיניו הוא
חיפש בקהל הרחב, אבל לא מצא איש נוסף שהיה מוכן לעלות, מבין כל
השכנים, משפחת אופבוים הייתה היחידה שהכירה אותו.
הרב הקברן המשיך בטקס ההלוויה והיום נמשך כרגיל. רויאק המסכן
לא זכה לדמעות של בכי ביום מותו וגם לא ביום ההלוויה שלו, איך
אפשר לבכות על בנאדם שבקושי הכרת?
שעה מאוחר יותר, בביתם הקטן התנהלו העניינים פחות או יותר
כרגיל, "מה תאכל יואבי?" נשמע כל דקה. "מה להוסיף לך, משה?"
התלווה בד"כ למשפט אח"כ. התשובות בשתי המקרים היו "שום דבר,
אני לא רעב"
יואב ראה טלוויזיה, אחרי עשר דקות שנמאס לו להשיב לאימו אותה
תשובה הוא הלך לחדרו. רויאק נשאר בסלון עם העיתון והתרגז שיואב
השאיר את הטלוויזיה דלוקה. "אם אתה לא רואה תכבה לפחות" הוא
צעק לכיוון הפרוזדור, וכיבה בעצמו את הטלוויזיה.
"בחיי שהוא לפעמים שובב כמו ילד קטן" הוא אמר ללאה מעבר
לעיתון, "כמו שהוא התנהג כשהיה קטן" . העיתון לנגד עיניו. לאה
מקשיבה ומחייכת חצי חיוך "הוא עדיין הילד הקטן שלי". היא אמרה.
-"אמרת משהו לאה?" והיא השיבה בשלילה. "טוב אני עייף. לילה
טוב". הוא אמר.
"אבל רק תשע בערב... בוא ונדבר"
-"עכשיו תשע בלילה, מה את מדברת אני הולך לישון"
לאה הסתובבה במטבח כמה זמן עד ששמעה משאית עוצרת ממול לבניין,
היא הוציאה את הראש מחלון המטבח. "ששון ושמחה הובלות". מהמשאית
יצאו שלושה רוסים גבוהים, אחד בלונדיני עם שפם בינוני, אחד עם
שער שחור, משקפיים ועם שפם עבות, ואחד אדמוני, עם גופיה קצרה,
מכנסיים קצרים, ושפם קטנטן.
הם התחילו להוציא רהיטים מהמשאית. ארון, מיטה זוגית, כסאות,
ספה וכו'.
עברו חמש דקות והיא הבחינה בזוג אנשים מתקרבים לבניין. זוג
אנשים מבוגרים שמשום מה החליטו לעבור דירה.
היא הוציאה את עוגה, ובזריזות מאפיינת של אומנית מטבח היא חתכה
כמה חתיכות ושמה בצלחת. יצאה וראתה את הזוג המבוגר עולה
במדרגות. היא בכבדות, והוא בקלילות, סוחב אותה.
הוא היה בחור רזה קרח, גבר כבן 60 אולי יותר, והיא הייתה בגילו
בערך גם כן, שערה איתן על ראשה, חובשת משקפיים ובשערה עוד
זיקים שחורים.
כשהצליחו השניים להחליק מעל המדרגה האחרונה, יצאה לאה מפתח
ביתה.
היא הציגה את עצמה ואת עוגת השוקולד שלה, "אני לא אפריע לכם
יותר מדי, אבל זה מתנה ממני ומבעלי, אפילו לא ידענו שיבואו
שכנים כל כך מהר. אני לאה"
"רוביק, נעים מאוד." ליווה את שמו בחיוך מבוגר.
"אווה" ליוותה את שמה בחיוך פחות עדין ובנמרצות גסה אפילו חטפה
את הצלחת מידי לאה.
"טוב, תתחדשו, להתראות, לילה טוב" אמרה לאה והסתלקה.
"להתראות" עוד הספיק להגיד לה יעקב.
הזוג החדש נכנס לדירה וטרק אחריו את הדלת.
לאה נכנסה לחדר השינה שלה ושל בעלה. "יש לנו שכנים חדשים" היא
הכריזה. "מחר, כשיתארגנו, אני אעשה להם לחם, הם זוג חם מאוד"
-"בסדר גמור" אמר משה תוך כדי נחירות והסתובב לצד השני.
-"בסיידר גמור". אמרה ושמה את הראש על הכרית. "לילה טוב".
-"לילה טוב".
עם הירדמותם של הזוג אופבוים התעורר לו יואב, שבחופשתו מהצבא
לקח את המכונית של אביו ונמלט אל אהובתו.

יואב נסע לבית של רוקסן וחנה ליד ביתה, הוא שרק קלות. היא
הוציאה ראש מהחלון אח"כ חזרה פנימה, סגרה את החלון, כיבתה את
האור והופיעה רק 2 דקות מאוחר יותר כשהיא יוצאת מהכניסה
לבניין.
היא נכנסה לאוטו ונישקה את יואב. "לאן היום יואבוש?"
-"יש פאב חדש, אבא של אחד מהצבא פתח אותו, נכנס לשם נראה אם
המקום טוב, נשאר אם לא, נגיד שבאנו להגיד שלום ונלך לעשות
פיקניק."
-"בסדר גמור, סע, אבל אחרי שמתחתנים קונים מכונית חדשה."
-"בסדר גמור, גם ככה אבא שלי לא היה מסכים להעביר את המכונית
אליי, הוא אוהב את המכונית הזאת יותר מאשר את עצמו, הוא עבר
איתה המון חוויות וכשאמרתי לו שזאת טרנטה, הוא ענה לי 'זאת
טרנטה, אבל המשובחת ביותר שקיימת, אין כמוה מכונית"
הוא העביר מניוטרל להילוך ראשון ויצא מהחניה אל הכביש. ענן של
עשן יצא מהמכונית הישנה, והיא גרגרה וקרקרה בדרכה לפאב.
"המקום" היה מלא. שירי ג'אז בקעו מתוך המועדון ועם הכניסה אליו
נתגלה מקום מקסים ומלבב.
-"לשים משהו בג'וקבוס?"
-"אם יש את הקארס, אתה יודע איזה שיר אני הכי אוהבת"
-"who's gonna drive you home""
-"אוקיי כבר חוזר, פרח שלי"
הלך ושם את השיר במכונה.
תקליט יצא משום מקום ונכנס לתוך חלק אחר של המכונה, שמעו את
קול המחט נוגעת קלות בתקליט והשיר החל להתנגן. יואב התקרב
בצעדים איטיים לעבר רוקסן המחייכת חיוך מאוהב, וזה נראה רגע
קסום ורומנטי עבור השניים הצעירים, ונראה שעץ האהבה שלהם היה
בשיא פריחתו. הוא רקד איתה לצלילי השיר, וליבו היה קרוב לליבה
מאוד מאוד. כשהשיר הסתיים שניהם התקשו להיפרד, והתנשקו ארוכות.
הם צעדו משולבי יד מחוץ לרחבת הריקודים.
"היי יואב מה קורה גבר?" . נשמע קול מאחורנית. יואב הסתובב
והבחין בחברו לצבא.
-"מה המצב אתך?" ענה לו יואב.
-"אני רואה שבאת, ומי זאת השאפה שהבאת?"
-"השאפה הזאת זאת האישה שהצעתי לה נישואין"
-"בחיי, זו זאת? שחקת אותה, טוב אני זז יש לי 25% מהעסק לנהל,
ביי"
-"ביי" אמר לדמות המתרחקת. לרוקסן הוא אמר "בחור תמהוני אבל
מקושר ויכול להיות אחלה גבר". היא הנהנה בראשה והובילה אותו
לבר.
שלוש שעות מאוחר יותר, בשלוש בלילה, וכמה כוסות טקילה שהוקפצו
מעבר למותר ולהגיוני, החליט יואב לחזור הביתה. יואב ורוקסן היו
שניהם שיכורים, ובכל זאת לא מנעו מעצמם לעלות יחדיו על האוטו.
יואב, שראה מטושטש, וצחקק כל הדרך אל האוטו, נכנס והניע. האוטו
גרגר כרגיל, והשניים נסעו לעבר הבית.

חלק ב' - הקלימקס.

פרק ד' - אשם!

יואב התעורר בבית החולים, לידו רוקסן, מגובסת מכף רגל ועד
צוואר, הוא מנסה להזיז את ראשו ובקושי רב, הוא מגלה תחבושות
וגבסים על גופו. הוא משמיע אנחה ושומט את ראשו. "איזה אידיוט
הייתי" הוא חוזר ומדקלם.
הוא מסתכל על רוקסן ואימו מפלחת את האוויר, אביו נכנס בעשן
שהאם משאירה בדרך.
הוא כועס ועצוב, שוב הוא בביקור חולים ועל פניו נראה שנמאס לו
מכך. לאה מתיישבת בכסא, פניה מוכתמות בדמעות והיא חשה הקלה
מסוימת שרואה את עיניו הפקוחות והחוקרות של בנה. משה מתקרב
לאיטו, מביט לרגע על בנו, מביט חטופות לעבר כלתו, ומשמיע אנחת
רווחה פושרת, הוא מתקרב לעבר החלון של החדר. עדיין נשמרת הדממה
שבחדר, והקרח עדיין קשה אך נראה שהוא הולך להישבר. אימא של
רוקסן מציצה מבעד לדלת, ונכנסת כסערה לחדר, ופועלת כמו פיל
בחנות חרסינה. אמנם, אישה לא שמנה, ולא גבוהה, אך בעלת קול
שרוף קצוות, שצורם באוזני שומעיו. אפקט של פחד נוצר לשומע
דבריה.
"אתה רוצח! תתבייש לך!" היא צועקת לעבר יואב. יואב משפיל את
מבטו שכבר לא יכול להיות יותר שפל ממה שהוא עכשיו. יואב בחור
גבוה, התעורר רק הרגע וכבר מואשם ברצח. נראה לו שרק לו קורים
כל הדברים הרעים בעולם, אבל אין לו היכן לקבור את עצמו.
לאה, אמו, נחלצת להגנתו בעוד אביו עדיין מביט על העיר דרך
וילונות וחלונות בית החולים. משתעל כהרגלו בזמן האחרון.
-"מה את רוצה? הוא גם כמעט נהרג! חוץ מזה, זאת האחריות שלה
שנכנסה איתו לאוטו."
-"די אימא" הוא לוחש, היא שומעת, אך לא מקשיבה.
-"לכי לך עם הבת שלך! גויה שכמוך!" היא צועקת לאמה ההמומה של
רוקסן.
-"די לצעוק שתיכן!" יואב התעצבן, "כל הזמן רק צרחות! ועכשיו,
תשמעו אותי, גם אני צורח!" יואב צרח והתעצבן מתוך הגבס.
לחדר נכנסה אחות, בלונדינית חטובה, בסביבות השלושים המאוחרות,
עיניים ירוקות ונוצצות, חיוך אימהי, ניכר ששנים רבות עובדת
בביה"ח, אך בכל זאת, עם חיוך לבבי משרה שלווה על הנוכחים
בחדר.
עם כניסתה לחדר הוא הפסיק והפך נבוך.
כועס ונבוך הוא פנה לאמהות ושילח אותן להתגודד בחוץ. "מה
שלומך? אני האחות בטי, ואני אדאג לך במשך ביקורך פה."
-"אה, תודה, ואני מצטער על הכל." אמר. רוקסן פקחה את עיניה.
-"בוקר טוב גם לך, את ו..."פנתה לרשימות, "יואב אופבוים, שניכם
עברתם תאונה, ושרדתם אותה. נכנסתם בעמוד תאורה, ולמזלכם לא
נגרם לכם נזק רב מדי. לשניכם נערכה בדיקה מקיפה, אף אחד לא הפך
במזל רב לנכה, יש לכם מלאך ששומר עליכם כנראה. הרבה תאונות
שקרו באחרונה גבו את רגליהם של אנשים. עם זאת יש לי..."
-"אוי, אני לא מאמין שנהגתי שיכור".
אביו, משה, שכבר נשכח ליד הוילונות, הסתובב, השתעל מעט ואמר
"גם אני לא מאמין, חשבתי שאתה בוגר וככה אתה מתנהג? אם פעם אחת
אנחנו לא אומרים לך אז אתה דופק את החיים שלך בצורה כזאת, הרסת
את המכונית, שאני לא מתבייש להגיד, שנוצרת במושבה האחורי שלה
ובגלל זה אני אוהב את המכונית! תדע לך! זאת הייתה הפעם הראשונה
שלי ושל אימא שלך, אחרי שהתחתנו!" שלח מבט חד לרוקסן.
-"אבא די". אמר יואב, אבל אביו נכנס בו עוד. "לא אפסיק, אתה
חייב להבין, שאת האחריות שלקחת לקחת על החיים שלך ושלה.
האחות התערבה שוב. -"סליחה על ההפרעה, אבל יש לי משהו לספר
לכם, משהו נורא שבכל זאת קרה."
פנים רציניות, הביטו באימה לאחות שחיוכה כבר לא הרגיע. "אני
חוששת שרוקסן" היא הפסיקה והסתכלה לרוקסן בעיניים, "רוקסן
איבדה את תינוקה".
-"תינוק? היה לי תינוק?" אמרה רוקסן בהפתעה. יואב תפס את הראש,
ואביו כבנו, תפס את ראשו הוא.
-"כן, הוא עוד היה בהתחלה."
-"היה לי תינוק," היא חייכה, "היה לנו תינוק" ואז הבינה את
גורלה והחלה לבכות.
משה התקרב אל רוקסן, וחיבק אותה, יואב ניסה לקום וללכת לקראת
אשתו לעתיד, אך הוא לא יכל לזוז ממיטתו.
"אוי, אני לא מאמין" הוא אמר.
התמונה שבחדר הייתה עצובה מאוד. בצדו הימני של החדר הייתה
המיטה של יואב, ויואב שוכב בה, מגובס ומלא תחבושות, אך הכאב
הגדול ביותר שלו, הוא ההפסד של הזכות להיות אבא. במרחק של צעד,
עמדה האחות, ידיה שמוטות, פרצופה עגום רישומיה נפולים, היא
שמרה על איפוק ושקט כאות הזדהות. במרחק של צעד נוסף הייתה
המיטה של רוקסן, שבכתה על כתף החותן לעתיד שלה. הוא, כאבא ותיק
ומיומן, מחזיק את ראשה ושיערה ודמעותיה זולגות כנהר מעיניה
ונשפכות על הימה אשר על חולצתו.
אימא של רוקסן נכנסת לחדר ביחד עם אימא של יואב, כבר לא כעוסות
אבל לא שמחות.
"מה קורה פה?" היא שואלת את האחות והאחות לוקחת את האמהות
הצידה. כעבור שניה, שתי האמהות הולכות לחבק את רוקסן הבוכיה.
האחות מתקרבת למיטה של יואב, שנשאר בודד.
כל אחד הרגיש כאב נורא, ויואב לא יכל שלא להרגיש, יותר מאשר
מרוחק וגלמוד, אשם. הוא בנה והוא הרס, מאקט של אהבה לאקט של
טיפשות. מאקט טהור, לאקט מהול באלכוהול ועשן. במו חלציו יצר
חיים, ובמו ידיו ורגליו, מחק אותם. הוא הרגיש אשם על הנזק
הנורא שנגרם, ודווקא עכשיו נראה שהדברים לא יעברו בקלילות
ובצחוק כמו שהם עברו עד היום. הוא הסתכל על רוקסן, שבכתה על
כתפם של כל האנשים בחדר, ודווקא בחלק הזה, הוא הרגיש שהוא,
שהכניס אותה למשפחה, קרב אותה אליהם אבל הרחיק אותה ממנו. הוא
הביט עליה בוכה, והזמן עבר לאט מאוד. לבסוף היא הביטה בו, במבט
עצוב, והזמן קפא. הזמנים שחיוך שלה האיר את ליבו, והצית את
נשמתו בשמחה אין קץ, עמדו בצד. קפואים ואיתנים. בדיוק באותה
עוצמה שהחיוך שלה עשה לו טוב וחם, כך בכיה עשה לו רע וקר.
משב אדיר של רוח חמימה נכנס דרך החלון שנפתח מהעוצמה. האחות
הלכה לסגור את החלון, ואח"כ יצאה מהחדר.
במהרה הלילה הגיע דרך החלון, ושררה אווירה של דיכאון כבד בחדר.
ההורים לא רצו ללכת הביתה, אבל רוקסן דחקה בהם. "אני רוצה
להיות לבד". היא אמרה, והסתכלה על יואב.
נראה לי שהיא לא יכלה להסתכל עליו אבל לא יכלה שלא להסתכל
אליו. בתוך תוכו,הוא הרגיש אשם, אשם.
היא לא רצתה לדבר איתו. הם היו קרובים מאוד, פיסית, אך למעשה,
הוא רדף אחריה בנפשו, והיא הייתה מהירה יותר, והוא איבד אותה,
רחוקים היו השניים, רחוקים מרחק אדיר. הוא לא רצה את מחר, היא
לא רצתה את אתמול. אבל העובדות הרוויות בבירה ומשקאות חריפים
רק חידדו את הברור לכל אדם שפוי - כשאתה שיכור, האחריות שלך
היא לא לנהוג ולא להפקיר חיים.
יואב, הרגיש אשם עדיין, הרגיש רוצח. הוא נרדם וחלם חלום.
ובחלום, רוקסן הייתה נסיכה טהורה, בטירה שלה, ליבה מסתתר אתה
במגדל הכי גבוה. והוא רואה אותה, מביטה בחן מהמגדל. הוא רץ בכל
כוחו ומתחיל לטפס על המגדל, אך אינו מתקרב, הוא מביט למעלה
ורואה אותה מסתכלת אליו והוא מנסה חזק יותר לטפס, אך המרחק לא
גדל. הוא מסתכל למטה, ורואה את המרחק הגדול אותו טיפס, מסתכל
למעלה ורוקסן נעלמה, אין חלון יש רק אבנים, ופתאום הכל מתפורר.
יואב נופל. נופל לשמע הצעקות שלה, המהדהדות במוחו ובאוזניו
"היה לנו תינוק, ועכשיו אין" ומתעורר.
הסיוט גרם לו לזיעה רבה, בלי לשים לב עברו עליו שבועיים. כאלה,
במהלכן בקושי דיבר עם רוקסן. הוא ניסה, אך היא מבוצרת בחומה
אילמת.
בשורות מרות, מהולות ביתר עצב, הן רק מרות עוד יותר.
הוא הרבה יותר פתוח, והיא הרבה יותר סגורה, מורידים לשניהם את
התחבושות וחופש התנועה חוזר, אבל לא בטוח שזה לטובה. השניים לא
דיברו הרבה, וכשניסו, השיחה דעכה במהירות. כל צד שקע במיטתו
נדם, ונרדם. שתיקה שווה זהב, אבל הזהב כאן עכור ולא טהור. נדמה
שחורף שחור ירד על העיר כולה, והשמיים חשכו מהר מאוד.
יואב קם והתהלך לראשונה מזה שבועיים. גם רוקסן קמה והתהלכה לה
לראשונה, אבל עכשיו, היא ניסתה להסתכל לו בעיניים, ולמרות שהיה
קשה, היא הצליחה.
עבר זמן רב, אבל השתיים, באמצעות שתיקה ודיבורים, דיבורים
ומעשים, הצליחו לבנות גשרים חדשים ולכבות שרפות. הסליחות
הקשות, והכיפורים הכאובים, הצליחו לפלס דרך חזרה. גם דיאלוגים
רטובים מדמעות, מונולוגים סוחפי לבבות, ושתיקות קורעות לב,
נמשכו להם, ודברים התקדמו. המשבר הזה חיזק את שניהם אחרי נקודת
השבירה, ואהבתם רק גדלה עוד יותר.
הדמויות האלו ניחנו בכושר סבל אדיר, כנראה, אחרת קשה להסביר את
העובדה שהם התקרבו עוד יותר ממה שהיו קרובים לפני התאונה. יואב
היה עכשיו נחשב כנכה והצבא שחרר אותו, והוא היה חסר מסגרת
צבאית, אבל מסגרת חסרת הגבולות של האהבה חיפתה על זה.
עם השתקמות השניים, במשך שנה קשה, החליטו השניים להתחתן סופית,
קבעו תאריך והתחילו בתכנונים.
הרגשת האשמה שכבה אצלו בבטן, אבל לאט לאט נראה שהיא התנקתה. עם
תמיכה של כל צד בצד השני התקדמו השניים במהרה, והחליטו להתחתן
בחוף ים על רקע השקיעה.

חלק ג' - ענף שבור וטאבו.

פרק ה' - חתונה.
השניים תכננו בקפידה, בשיתוף עם ההורים על חתונה יפה על חוף
הים.
"משהו מקסים" ניסחה זאת לאה "יהיה הרבה אוכל טוב אני אדאג
לאוכל, כולם יהיו שמחים ושבעים".
-"עוד פעם את עם האוכל" אמר ועשה אנחת כאב חדה. "יהיה בסדר, אל
תדאגו לי, זה הגב שנתפס, זה כואב לי כבר הרבה זמן זה רק צריך
להשתחרר"
-"אני עדיין בדעה שתלך לרופא, משה"
-"אחרי החתונה יהיה לי מספיק זמן לרופאים, קודם תני לי להוריד
את הדבר הזה מהלב שלי, הבן שלנו מתחתן ואת מדברת איתי על בית
חולים, זיכרונות רעים כבר יש לנו משם."
אמר והתחיל למלמל ביידיש, כנראה קיטורים. המשיך לקטר ויצא מן
החדר.
-"אוי משה שלי, בחיי, זה בגלל שהוא לא אוכל טוב" היא הסבירה
לזוג העומד להיות, יש לו כאב גב, זה הכל בגלל האוכל אני אומרת"
וחייכה.
רוקסן התחילה לדבר "אוקיי אני אהיה עם אימא שלי פה לצדי" חיבקה
את אימא עם יד ימין "ואנחנו נכתוב את ההזמנות מהצב שלנו בסדר?
אתם תעשו את שלכם, את המשותף נתחלק בינינו בסדר?"
-"רעיון מצוין ילדה שלי!" אמרה אימא של רוקסן.
-"אוי זאת הולכת להיות חתונה מהסרטים" הכריז יואב וסיכם "אז
עכשיו נתחיל להריץ את העניינים ונבנה חתונה שכולם יזכרו לעד!".

-"דינג" שעון התנור סיים. - "אוי הפשטידה, הלכתי להוציא, קדימה
לשולחן, קודם נאכל ואז נעשה את הכל."

הזמן עובר מהר- עוד שבועיים לחתונה - ביתם של רוקסן ואימה. כל
המשפחה מכונסת בסלון.

-"היום נשלח את ההזמנות!" אמר יואב.
-"כתבתם את שלכם?" אמרה אימא של רוקסן "הנה שלנו" הלכה לעבר
ארון והוציאה משם שק מלא מכתבים ריחניים.
-"אכן, כתבתנו, הנה שלנו" לשמאלו שקית עם מכתבים ריחניים גם
כן.
-"יופי" הכריזה לאה. "עכשיו מה עוד נשאר לטפל?"
אימא של רוקסן חשבה דקה עם בתה. "איפה אנשים יאכלו?". גב'
אופבוים התעוררה.
-"או!" שמחה לאה "לזה דאגתי שבע פעמים. יש איזו מסעדה שאני
ומשה הלכנו אליה פעם, האוכל היה מעולה, שמעתי ששיפצו אותה
וזה.... משהו-משהו... מי שאכל שם נהנה מאוד, כי יש דברים
טובים, וזה קרוב לים בדיוק כמו שתכננו... יהיה או סלומון או
מאפה, וקינוחי מוס, נשריש את זה חזק יותר בארץ, בפולניה זה היה
מה שהיה, ופה זה מה שהילדים קוראים את זה שוס!"
-"והעוגה סידרת?" שאלה האם השנייה.
-"כמובן! דיברתי על זה כמה שעות טובות עם השף הראשי, עד שהוא
הבין בדיוק מה אני רוצה... כל הזמן הוא אמר לי 'בסדר גברת אני
מבין מה את רוצה', אבל אני לא האמנתי לו, לא רציתי שיביא לי
עוגה מגעילה."
משה הגיע מהשירותים. -"הורדת מכסה?" שאלה אותו לאה. "לא!" אמר
בציניות מאוסה "וגם פספסתי!"
-"לך תוריד ותנקה!" הוא לא זז. היא רצה למקום ממנו הוא הגיע,
ממלמלת יידיש.
-"בדרך הייתי בטלפון בחדר העבודה שם, אז סיכמתי עם הרבי סוף
סוף, הוא יהיה מוכן בדיוק בזמן. העניינים נסגרו. לא נשאר עוד
שום דבר לתכנן, רק השמלה והטוקסידו."
-"כן אני דאגתי לזה" אמר יואב, "שמלה דגם 'יונה צחורה'
וטוקסידו 'אלגנטי' הוזמנו, מחר בבוקר הם יהיו פה!"
-"טוב מאוד" סיכמו כולם פה אחד!
לאה בדיוק שבה ואמרה גם היא "טוב מאוד!"
כולם צחקו והיום נשרף בכיף.

יום החתונה - כולם טריים
 
שעות רבות לפני הטקס הכל היה מסודר, העוגה והאוכל והמקומות
והמלון אפילו, שנשכח כמעט ורק תושיית הזוג הצילה את מקום
מגוריהם הזמני מאוד ללילה זה, לפני המסע לרומא וברצלונה.
השמלה שלבשה רוקסן הייתה ככפפה על גופה הענוג, והטוקסידו ישב
בצורה מושלמת על החתן הטרי.
בעיר מקלט, שטופת ברק, שפורת ניאון ואור, רחבת שטחים ונופים,
על חופו של ים תיכון, על יופיים של שמי תכלת מזהיבים, נפגשו 2
רובדי משפחות שונות ומאושרות. טקס חתונה יהודי בהשתתפות רוקסן
ויואב, שמזמן הפכו לחלק בלתי נפרד בפאזל הגדול של החיים ברכבת
ההרים של הרגשות והחוויות.
כוחה של האהבה, לנקות את הנשמה ואת הרגש מדמעות ומבכי, לפתוח
דלתות שנראו נעולות, בנשיקת התשוקה, ובחיבוק של שני לבבות,
גדלה האהבה, מגינה על מאמיניה האדוקים. והיום, טקס החתימה
הרשמי, אישור רשמי לאהבה ידועה ממזמן.
(רוקסן תנאם, על האותיות המתות של ביאליק שמתוכם שוררה ושמחה
נשמתו, וכך גם האהבה בין השניים).
אהבה שגרמה ליצירה אלוהית, המשכיות, וגרמה לכאב רב כל כך. כבר
פקפקו חסידיה בה, באהבה.
אך אהבה זו הוכיחה למאמיניה, שמי שמאמין באהבה, למרות התלאות
והקשיים, יכול למצוא את עצמו חזק יותר. עכשיו ההוכחה, כששני
חלקים מתחברים במוסד הנישואין ונהיים רשמית לאחד שלם.

על חוף הים, חופה מאולתרת ומרהיבה, כשכיפת השמיים הינה גג זרוע
עננים ושמש משגיחה, משב רוח של בריזה בא מהים ובמרכז תשומת הלב
הזוג הטרי העומד להתחתן.
הרבי דקלם ומשפתו יצאה תפילה. מילים שחזרו בטקס קודם אומר
הרבי, אח"כ יואב, ולבסוף היתר - יואב שובר את הכוס, מעתה הם
זוג נשוי. הם מתנשקים בלהט רב לאור השקיעה, והעננים נטמעים
ברקע של כוכבים, והירח זורח באור לבן משגע, היותו קטן ופחוס,
עם מכתשים רבים, עושה אותו כל כך מרהיב ביופיו. דמות הירח
והכוכבים משתקפים במראה הגדולה של הים התיכון הגדול, והקהל
כולו שמח לנוכח האירוע.
כולם מתיישבים לאכול ולבלוס במסעדה בסמוך לחוף, כאשר החתן
והכלה עם חיוך מאוזן לאוזן, נפשם שמחה ומאירה, ונראה ששום דבר
לא יכול להעיב על השמחה.
הכל נראה משכר לאורו של הירח המלווה בסימפונית ניאונים ומנורות
ממסעדות תל אביב.
ריח הים, בא בגלים גלים של רוח קרירה ונעימה. ושירים וריקודים
באים מכל הכיוונים.
כולם שמחים, וארומה של שמחה ואושר אופפת את המסעדה ומחבקת את
יושביה. ציורים של ספינות וצילומים מרהיבים של נופים רחוקים רק
גורמים לערב הזה להשתפר מרגע לרגע.

בציור שעל הקיר ספינת מפרשים שטה בים רגוע. על הסיפון צוות
חרוץ וקפטן משופם עם משקפת, חוקר באמצעותה את מה שיש מעבר
לתמונה.
בתמונות הנופים הפסטורליים, המרגיעים, הרגעיים, שרק מראים איזה
יופי יכול להיתפס בעדשתה של מצלמה במילי-שניה אחת קטנה של
לחיצה.
הערב נמשך עד השעות הקטנות של הלילה והפעם החליט הזוג הטרי
להיות גם פיכח ולהימנע בעתיד מלעשות שטויות, והפסיק לחלוטין
לשתות.
כשנגמר האירוע והקהל במסעדה התחיל להתפזר כל אחד לביתו
במכוניתו, ולפני היציאה בירך את הזוג הטרי בברכת מזל טוב
והצלחה, החליטו השניים לעלות לסוויטה במלון ששכרו בו את החדר,
מלון עם נוף ים.
במעלית הם עלו עד קומה מספר אחת עשרה, ונכנסו לחדר, הוא הניף
אותה מעל המפתן.
"זהו זה!" הכריז יואב "זאת הסוויטה ששכרנו"
במבט שמח וקצר על החדר היא חייכה ונישקה אותו -"וואי, איזה
יופי".
-"כן את באמת יפה..."
היא חייכה והודתה לו, והאווירה הייתה כייפית ושמחה מאוד. יואב
התחיל לפשוט את הבגדים, וללכת להתקלח.
-"חכה!" היא אמרה לו וחייכה חיוך עם רעיון מרושע, העמיקה את
קולה "אני מיד באה להצטרף אליך". אמרה ורצה לעברו, הוא אחז בה
והם הלכו לאט לאט, מתערטלים בקצבם שלהם לעבר האמבטיה.

פרק ו' - תחילתו של סוף.

נכון, תמיד שטוב למישהו צריך איזשהו אירוע שיחזיר אותו לקרקע,
בד"כ הוא מדכא נורא. אבל ככה החיים, מורכבים מעליות וירידות,
גאות ושפל. אילו שמפחדים לחיות ואילו שחיים באמת בלי פחד, כולם
חיים את החיים שלהם, וכולם יוצרים לעצמם מציאות, שהם אחראים
לה, והם היחידים שיכולים להוציא את עצמם, רק להתנתק, וזהו.
ואם אנשים חיים את החיים שלהם, ונהנים בדרכם שלהם, אז שייהנו.
הם לא צריכים אישור של אף אחד ליהנות. ואם הם לא נהנים מהחיים,
אז שיתאפסו, החיים יפים ויש דברים כל יפים שמחכים מחוץ לחלון
וברחובות הערים. זוג מתהלך שלוב ידיים, יונים מתעופפות בכיכר
העיר, חברים מתיישבים על ספסל ומפצחים גרעינים במונוטוניות
קבועה.
החיים יפים, וכל המכאובים והמכשולים הם סתם עקצוצים בנשמה שרק
צריכה להשתחרר מהם. לא יכול להיות משהו כ"כ נורא, שאי אפשר
להתנתק ממנו לגמרי, אפילו על אהבה כוזבת הזמן מגליד ומרפא.
הזמן הוא מרפא, האהבה מרפאת, ושניהם יכולים לגרום גם נזק באותה
מידה.
בשביל להתגבר על דברים ולמצוא פתרונות, צריך להסתכל מעבר
לבעיה. אוי, כמה שהחיים יפים.
סברי מרנן, חיים.

בשעה שהזוג החדש תר לו את איטליה, הזוג הותיק מבלה ומתבלה
בבית.
משה משתעל מסתיר את פרצופו החיוור עם העיתון. "נו שמעת?",
משתעל, " רה"מ שוב מעביר תקציבים שטותיים"
-"נו, מה נראה לך? מושחתים כולם, אוכלים טוב!"
-"עוד פעם את מתחילה עם אוכל??" צעק משה אופבוים והשתעל.
-"זהו קובעים תור למחר לרופא, אני לא יודעת מה יש לך אבל
השיעול הזה מפחיד אותי, והנה אין לך תירוצים, החתונה עברה
ועכשיו יש זמן לדאוג גם לך!"
-"תודה רבה, אבל זה סתם שיעול, יש לי משהו בגרון"
-"אני אחמם מים ובינתיים אזמין לך תור לרופא, ואל תדאג, נעשה
רק בדיקת דם פשוטה, לא יותר."
-"נו באמת, אז שיבדוק לי גם למה הגב תפוס, אני חושב שזאת רק
הזקנה שמסמנת לי שהגעתי סוף סוף להיות זקן ומריר ששותה תה כל
היום."
-"לא נורא, תשתה איתי" היא צעקה לו מהמטבח.
-"גיי שלופן" צעק לה ביידיש.
-"לא רוצה לישון! רק קמתי מהשלף שטונדה" החזירה לו.
-"אה, אפילו לא שמתי לב שישנת שנת צוהריים".
-"אתה רואה?" היא באה מהמטבח עם כוס תה, "אתה חולה!" הניחה את
הכוס על השולחן בסלון. "הזמן עושה אותך חולה אתה אומר? תן לי
למדוד חום!"
-"לא!"
היא שלחה יד לעבר המצח שלו.
"ווס מאחטן?" הוא שאל אותה ונאבק איתה.
-"מודדת חום, מה אני עושה? תן לי למדוד"
שניהם נאבקו, היא מנסה למדוד לו חום, הוא, תשוש וישיש מוותר,
לפני שיפסיד באמת וכבודו יאבד לו גם כן. - "הנה, תמדדי ולכי
ממני!".
-"רק אל תצהיב לי עוד רגע..." היא צחקה לו.
-"כמה אומר הזייגר שם?"
-"שש בערב".
-"טוב מאוד" אמר. "עוד אפשר אולי להספיק ללכת פה למרפאה, השכן
ההוא החדש שלנו הוא רופא את יודעת, הוא פתח קליניקה בבית, נדיר
שבחור מבוגר פותח קליניקה. יכול להיות שנדבקתי כשאני חושב על
זה.."
-"התחלת עם השיעולים עוד לפני! והוא נראה צעיר יחסית לגילו, לא
כמו אשתו..."
-"מאיפה באו השיעולים האלה?" התרגז עד מאוד. "מה יש לך ממני?
אני אלך איתך אליו עכשיו".
-"יופי".
השניים הסתדרו ותוך חצי שעה היו מוכנים. אחרי ויכוחים רבים
ביניהם על הלבוש של משה שהלכו בערך ככה:
-"תלבש את זה"
-"לא רוצה, רוצה את זה" הצביע על משהו אחר.
-"לא, מה יגידו עליך אנשים."
-"לא אכפת לי מה יגידו אנשים זרים"
-"בחייך, קדימה!"
-"טוב, בסדר". הוא לבש את הבגד שהוא רצה בהתחלה.
-"נזוז?"
-"כן"

וכך היה והשניים התהלכו להם שני פסיעות וחצי לדלת השכנה. את
הדלת פתחה האישה המבוגרת והאיטית.
בלי מילת שלום היא פצחה.
-"בואו אחרי, אני אחזיר לך את הצלחת שלך אם לזה באתם"
-"לא באנו בשביל הצלחת, תחזירי לי אותה בהזדמנות אחרת..."
-"יופי, אז מה רצונכם שכנים שלי?"
-"רוצים לעשות לו בדיקת דם..."
-"בוא, תכנס לשם, את יכולה ללכת הביתה, הוא ילד גדול כבר."
חייכה, פעם ראשונה בחייה שהיא מחייכת, כך זה נראה ללאה
אופבוים.
משה הסתכל עליה וחייך חיוך עם שמחה של ילד קטן ששמח לאיד. הוא
נכנס לחדר עם דלת העץ החורקת, במרכז הדלת, ישנו גוש שטוח של
מתכת נחושתית שעליה מוטבעים באותיות שחורות גדולות, "דר רוביק
קנצרברג"
"שלום דוקטור" אמר לרוביק כשפתח את הדלת.
-"שלום, שלום מר אופבוים" חייך חיוך צעיר ובוגר "מה שלומך?"
הביא את היד למצב של לחיצה.
משה הושיט יד גם הוא, -"הכל בסדר, אבל אשתי חושבת שלא, אני
אומר לה שרק הזקנה".
-"אני אבדוק ואגיד לך"
-"היא רוצה שאני אעשה בדיקת דם"
-"נעשה, אתה מפחד ממחטים?"
-"לא!" השיב תוך שניה
-"טוב מאוד" אמר הדוקטור וחשף שיניים.
הביא מהארון מחט, צמר גפן, ובקבוק עם נוזל לא מזוהה לחיטוי.
"נבדוק לך את הדם. עוד שבוע שבועיים תקבל תוצאות, אתה מכבי?"
"כן.... מכבי"
הם המשיכו את השיחה קצת והבדיקה, שבמהלכה גילה משה פחד לא
יאומן ממחטים. הם דיברו ואחרי כמה דקות הציץ הדוקטור בשעונו
ואמר "טוב, נסיים להיום, עוד שבוע-שבועיים אני אחזור אליך,
תאזר בסבלנות, ותהנה מהשבוע הזה, בלי לחץ, זה בוודאי כלום."
סיכמו בלחיצת יד ונפרדו.
כשיצא משה מהבית של הדוקטור הוא שמע את הדלת נטרקת מאחוריך
בקול גדול. הוא נכנס הביתה, והידית לא חרקה, הוא חש בשינויים
בהסתכלות שלו על החיים. נכנס בו פחד גדול מדי משום מה, והוא
סגר את הדלת מאחוריך ומיהר לישון. ישן בפחד תשעה ימים ותשעה
לילות עד שהודיע לו הדוקטור שחזרו תוצאות הדם אבל הוא עוד לא
פתח אותם וקרא לו לבוא והוא יפתח ויקריא לו את התוצאות.
"טוב כנס לחדר וסגור את הדלת, הנה המעטפה... התרגשת?" הוא
חייך.
"אפילו לא קצת" זז מעט באי נוחות בכיסאו שהצר עליו, הוא חשב
שההקלה תהיה הקלה מצוינת, שהרי סתם פחד ותסריטים מיותרים עם
עונשים מאלוהים עברו לו במוח.
הרופא קרע את המעטפה. "אנו מודיעים בזאת ... בלה בלה בלה..."
הדוקטור התחיל להאדים ולהזיע קלות... "רמה נמוכה של המוגלובין,
וכדוריות אדומות" משה חייך. "כן, אין לי הרבה חיידקים, איזה
שמח אני דוקטור..."
-"שב, אני מפנה אותך למיון עוד הלילה!"
-"מיון?"
-"אני חושב שאני מרגיש רע, דוקטור"
-"אוי ואבוי..."
-"דוקטור מה יש לי?" הוא הביט בדוקטור בדאגה.
-"יש לך סרטן, משה" הוא העביר את ידו על הלסת של עצמו, מזועזע
"סרטן".
-"אוי ואבוי...." אמר משה, והחוויר עד מאוד.

הוא הגיע לבית החולים במהירות, וטופל במהירות, על שולחן
הניתוחים הוא שכב, עירום, מול גברים שמביטים עליו בדאגה למעלה,
כבר באותו הלילה, באיכילוב, הוא אמר לאישתו שהתלוותה אליו, שזה
ייגמר רע. הוא שכב, מורדם, והדוקטור התחיל לחתוך, לגזור לתפור,
האור שמשה ראה נעשה דהוי, כאילו מביט דרך מים, ולאט לאט הפך
תשוש יותר ויותר, והרופאים נעו מהר יותר. מישהי בחדר התחילה
לצעוק "מספרים", "להתרחק", הרגיש נחשול אדיר של כוח שרק עשה
אותו יותר חלש. הלב נחלש לאט ובסופו של דבר משה נרדם, אבל הוא
לא ידע שהוא לא יתעורר.
הרופא המנתח הבכיר עמד והסתכל עם דמעות עומדות בעיניים, ואמר
"אחות, תרשמי, שעת המוות 21:31." הוריד את הכפפות ויצא מבעד
לדלת לעבר גב' אופבוים שהשתוקקה למוצא פיו של הרופא. כבר לפי
ההליכה שלו והמבט בעיניים היא ידעה, אבל התקווה החזיקה אותה.
הוא התקרב, שם יד על הכתף שלה "אני מצטער מאוד גב' אופבוים".
היא זעקה דקות ארוכות, זעקות של כאב, "כמה אנחנו צריכים
לסבול?" היא צעקה ובכתה. "כמה???".
בלילה האחרון של ירח הדבש המוארך של הזוג, קיבל יואב את הידיעה
המרה בשיחת חו"ל.
-"יואבי?" אמרה לאה בבכי.
-"מה קרה אימא? למה את בוכה?"
-"אבא שלך נפטר לפני שעה"
יואב עוד לא עיכל, לבנאדם ששומע את זה בהפתעה קשה לעכל ידיעה
על מוות אפילו של בנאדם קרוב, לקחו לו כמה דקות של ישיבה בשקט
של עצמו, בלי רוקסן, והוא התחיל לבכות. רוקסן חזרה מאוחר יותר
מהלובי, וראתה אותו בוכה, -"יואבי, מה קרה?"
-"אבא שלי נפטר" הוא אמר בבכי.
היא שמה את ראשו על כתפה, "תבכה יואב, תבכה...". מעיני הדבש
שלו זלגו דמעות רבות באותו ליל.
וכך עד סופו של הלילה בטוסקנה היפיפייה והסתווית בכה לו זוג
מאושר.

הוא והיא בירח אחד, באיטליה היפה, ביחד. ירח של דבש.

פרק ז' ואחרון - סופו של משב של רוח.

היה זה יום בהיר שככל שזזו מחוגי השעון קדימה במסלולם, הוא הפך
יותר סגריר. בבית העלמין הגדול נערכה הלוויתו של אב ובעל. מר
משה אופבוים.
לחלוק לו כבוד אחרון הגיעו מקצוות ארץ של חלב ודבש חברים
וקרובי משפחה, שליוו אותו בדרכו האחרונה לאחוזת קברו הצחיחה.
דמעות החליפו את הגשם שבושש לבוא, אולי הוא פחד להתייצב, דמעות
על בעל, דמעות על אבא, דמעות על יקיר משפחה, דמעות על חבר. עץ
זית שהיה בסמוך לקבר שלו, צמח בגאון וזיתים רבים וטובים עליו.
עלים רבים היו לעץ הזה, יפים וטהורים. ריחם המשגע הנעים בוודאי
את נשמתו המתבוננת של משה.
כולם בכו עליו, על משה, שלמרות שעם הזמן נעלם ואבד בין חבריו
שהכיר עם השנים. יואב התחיל את ההספד.
"אבי עלה מפולין אחרי המלחמה, בארץ פגש את אישתו, אמי, לאה,
והתחתנו ולא דיברו איתי יותר מדי על המלחמה בה שרדו.
אבי היה איש רם, משכמו ומעלה, עיקש דווקא על דרכו, אפילו אם זה
כרוך בללכת נגד הזרם, כי על עקרונות לא וויתר. חיים לא קלים
עברו עליו, ואכן, נראה שחסר היה לו משהו, אבל אני קיבלתי את
הרושם שדווקא נהנה מהדברים הקטנים בחיים. הוא לא נתן לדבר
להפיל אותו עד שהכבידה עליו הזקנה, והזמן באמת עשה את שלו.
הוא קיטר הרבה, והיה עיקש, והתווכח המון עם כל אדם שדעתו הייתה
מנוגדת, תמיד טרח להקשיב, למרות שאף אחד לא הקשיב לו. הייתה לו
פרספקטיבה שונה על החיים, של לחיות ולא לפחד, לשמר זיכרונות
ולהמשיך לחיות איתם, כדי לזכור שיש דברים יפים בחיים. הוא היה
דאגן בדרכו שלו, גם אם הוא לא הראה את זה, הפנים שלו אמרו את
זה.
איש גדול שתמיד היה מנדב אותי לעבודות שיפוץ קטנות, ואי הייתי
מקטר, כמוהו, אבל בסך הכל, למדתי הרבה מזה, ובכלל ממנו.
דווקא כשנראה שאין מוצא בשום דבר הוא היה מוצא הברקה, כמו בפעם
שלא היה לנו הרבה כסף ורציתי פטיפון ואופניים, והוא עבד בעבודה
נוספת בבית הדפוס כמה חודשים עד שקנה לי. ואת המכונית השיג
בעיקשות ותמיד סיפר איך הוא עבד על הבנאדם שמכר לו אותה והיה
אומר 'אתה רואה איזה אבא חכם יש לך?' ומיד אחרי זה אימא הייתה
נכנסת ומספרת את הסיפור שלה ש-'זה בגלל שהכרתי את האיש', ואז
הם היו מתווכחים, הוא היה מוותר לה, וכשהיא הייתה יוצאת מהחדר
הוא היה לוחש לי, 'זה בגללי' והצביע על עצמו.
כל הזיכרונות האלה, מתוקים ומרים רק בונים את האיש, שהיה מסביר
את החיים כמשב של רוח, פעם היא לטובתך, ואתה נהנה, ופעם אתה
נאבק נגדה, אבל כיאה לרוח, היא משתנה בחזרה, בסופו של דבר,
תבוא רוח חזקה מספיק ותהפוך את הספינה שלך, והכל חולף והכל
זמני, בדיוק כמו משב של רוח, במיוחד החיים, נזילים, או אפילו
יותר מזה, אווריריים. אך, כמה שהכל יכול לחמוק מהאצבעות.
קול בוקע מהמטבח שקרא 'בואו לאכול' סיים בדרך כלל את ההרצאה
שכל כך אהבתי לשמוע. משב של רוח.
אם לא הייתה רוח לפה ולפה, היה משעמם מאוד ולא היה טעם לחיות.
לא הייתה הרגשה טובה אחרי צרה, לא הייתה הקלה, וגם כשהיו דברים
נראים נורא ואיום, הוא תמיד אמר, 'או, זה לא נורא', ואני תמיד
נזכרתי בתיאוריה שלו על החיים משב אחד של רוח.
מי ייתן וינוח אבי על משכבו בשלום, כי הרוח שעברה על פניו
מקודם הייתה הרוח החזקה שהפכה את הספינה. חיים חולפים מהר כמשב
של רוח, מי ייתן ונהנה מהם כמה שיותר. אמן.