קרה לך לפעמים, כשקמת בבוקר - והתחלת לבכות ?
כל האופוריה הזאת שאתה אמור להימצא בה כשאתה קם, הכמה שניות
האלה שאתה לא זוכר שום דבר רע שקרה או קורה לך, שגורמות לך
להושיט את רגל ימין ראשונה מהמיטה, בשביל לחייך כל היום.
כל זה לא נמצא בכלל. אתה קם ואתה יודע בדיוק מה קרה לך. ולמה
אתה עצוב, ולמה אתה מעורר רחמים ממש עד כדי בכי?
ואז אתה בוכה.

לא חשבתי שזה קרה לך. אבל לי, זה כן קרה.

היית פעם לבד? לא לבד בבית, או לבד בלי חיית מחמד - לבד לבד.
שאפילו חבר אין לך ?
שכל דבר קטן שקורה לך, שבדרך כלל היית הולך ומספר, נעלם כלא
היה - כי לא היה לך מה לעשות עם הדבר הזה. לא היה לך את מי
לשתף.
לי זה קרה.
קורה, למען האמת.
אני כל כך לבד בעולם, שאני כותבת לך את זה כשדמעות נוזלות
מעיניי. אולי מעצב, אולי מרחמים עצמיים.
אני עד כדי כך בן אדם נוראי שאף אחד לא רוצה להיות איתי? אפילו
לדבר איתי סתם - היי וביי, ואולי מה נשמע אחד. אפילו את זה אין
לי.
אני יושבת בשולחן האוכל לבד. לועסת את האוכל בשקט בשקט. בוהה
בחלל ריק בקיר וחושבת על כל היום שעברתי ועל זה שזה לא מעניין
אף אחד. ואין לי אפילו בן אדם שיעשה כאילו אני מעניינת אותו.
אתה עוקב אחרי, או שגם אתה כבר התייאשת מלנסות להבין מה אני
רוצה ממך ?

זה שונה מכל המכתבים שאי פעם כתבתי לך. אבל הבטחתי לעצמי
שמעכשיו אני אכתוב רק דברים מהלב. בטיוטה ראשונית ואחרונה.

יש לי כל כך הרבה אהבה לתת, אבל אין אדם שרוצה לקבל אותה.

כל האנשים האלה, שמדברים איתי פה ושם - זה לא אומר כלום.
זה גם לא מה שאני צריכה.
אני רוצה לדעת שיש מישהי או מישהו שאני יכולה לבלות איתם. לדבר
איתם על הכל. שלא ישפטו אותי ולא ישתמשו בשום דבר נגדי.

כל יום שעובר אני רק מרגישה יותר ויותר רע. אפילו האנשים שאני
עובדת איתם לא נראים כאילו הם מסוגלים לסבול אותי במיוחד.
אפילו שאני נותנת להם לדרוך עליי כאילו אני שטיחון בכניסה של
הבית.
שום דבר כבר לא עוזר.
שום דבר כבר לא יעזור לי.
אני לבד.
וככה אני אהיה. עד שימאס.