ביקשת ממני לחלום אותך, אז אמרתי לך שאני לא שולטת על החלומות
שלי.
ביקשת ממני לחלום בהקיץ, אז הבטחתי שאני אנסה, ומקסימום אני
אמציא לך משהו כדי שתרגיש טוב עם עצמך.
יותר מאוחר בעצם הבנתי שזה לא צריך להיות כל כך קשה, זה צריך
לבוא בטבעיות. כל מה שאני צריכה לעשות זה לתת לאצבעות ללכת
במקומי... על המקלדת, כמובן.

מאוחר בלילה. הרחובות חשוכים ורק פנסי אורות פה ושם מציצים להם
מבעד לעצים הסבוכים. מזג האויר הוא טוב-טוב, חם וקצת לח, בדיוק
כמו שאני אוהבת. אני באה אלייך לבית הריק ונעמדת מול החלון
הגדול שמוביל אל הרחוב. אני לובשת שמלה קייצית דקיקה, מתחתיה
לנז'רי תואם.
אתה יוצא מהמקלחת כשאת גופך היפה מכסה מגבת בגודל בינוני. הבית
שקט, רק רעש מכשירי חשמל למיניהם נשמע ברקע, וחשוך-חשוך. מידי
פעם תאורת הרחוב מבצבצת לה, תלוי מאיזו זוית מסתכלים. אתה
מתקרב מאחוריי ומחבק אותי חיבוק חזק כזה, כמו שרק אתה יודע.
נותן לי להרגיש את כולך, גופך הלח ושיערך הרטוב עוטף אותי מכל
הכיוונים, גורם לי להרגיש טוב.
אני מסתובבת אליך ואנחנו מתנשקים בחושך. שפתיים מתחברות, לשון
נפגשת עם לשון, וביחד יוצרות מעגל קסום ואינטימי של תשוקה
מטורפת שמתה לפרוץ החוצה.

במשיכת רוכסן אחת השמלה נופלת ממני.

שפתיי עדיין צמודות לשלך כשאנחנו נשכבים על המיטה שלך. המגבת
כבר נפלה איפשהו בדרך... מכאן כבר הכל מתערבב, ידיים מלטפות,
נגיעות לאורך כל הגוף, עירבוב של רגשות עם מחשבות ויצרים בלתי
נשלטים. קשה להרפות אחד מהשני, בעצם אין צורך בזה.
אני נחשפת מולך ומרגישה עכשיו הכי פגיעה בעולם. הדבר הכי קטן
יגרום לי להתעורר מהפנטזיה ולהתכסות בשמיכה. ובכל זאת אני
נשארת עומדת מולך רועדת. אתה קם ומחבק אותי שוב, מנסה לגרום לי
להרגיש בטוחה.
אבל כשאנחנו נשכבים חזרה, כל הרגשת האי נוחות נעלמת, מחליפה
אותה תחושה חדשה, מוכרת במקצת, שונה מכל מה שהרגשתי עד עכשיו.
מכאן אני כבר בידיים שלך. עדיין פגיעה, אך פחות נשלטת. אני חשה
נאהבת, אבל לזמן מוגבל. כאילו הכל הולך להתפוצץ בעוד כמה
רגעים, והכל יחזור להיות רע. בכל זאת אנחנו מתמסרים ביחד
לאינטימיות החזקה שנוצרת בנינו באותם הרגעים.

אני נותנת לך לסיים את הסיפור כפי שאתה רוצה. אתה יכול לעשות
אותו סוף טוב, או שתהפוך אותו לסיום רע. העיקר שתחליט כמה
שיותר מהר איך אתה רוצה לגמור, כדי שהפגיעה תהיה פחות עוצמתית,
הפעם.