שוב כותבת אלייך ט',

כבר בפעם המיליון.

ולמה? אני שואלת את עצמי,

זועמת, על שלא נגמלתי מהדיבוק המחורבן...



אתה, בעל המראה הפשוט,

שתמיד נראה טבעי כל כך,

ועדין,

כמו יצירה של אלוהים, שאנשים זרים עוד לא זכו לשפץ ע"פ רצונם.



האם מותר לי להודות כאן בשקט שאני אוהבת אותך?

האם אתה מבטיח שלא לקרוא זאת לעולם?

אז תדע לך שכן.

אני, הצינית, השקטה, שלא נוטה להיות רומנטית בכלל,

מודה, כאן,

במכתב פומבי,

שאני אוהבת אותך.

כן, אני יודעת, גם לי יש חולשות,

וזו המסובכת מכולן.



פעמים רבות הודיתי שיש לי חולשות לדברים מסובכים,

אך אתה תסבוכת מסוג שהייתי מעדיפה להמנע ממנו.

לא קרוב אליי,

לא מבין מכריי,

לא בן גילי,

לא בעל דרך חיים הדומה לשלי...

כמו להתאהב באדם זר מוחלט, וזר לתמיד...

או שבעצם זה המצב כאן...



מבטיחה שאסיים מהר,

אם רק תתן לי רק עוד רגע לפרוק את כל הכאבים... בסדר?

ואל תדאג, אני באמת מבטיחה שרק עוד פיסקה או שתיים... וזהו,

לא אהיה לנטל, ובוודאי גם לא אזיק לאף אחד.



ואבישג, זו הבודדת שרק לה סיפרתי... באמת שרק לה...

היא רוצה שאשכח ממך, שלא אבטא יותר את שמך,

שלא אזכיר אותך, ושגם ממחשבותיי אותך אוציא,

שאמצא כבר אהבה נורמלית,

שיוכל להיות לי טוב כמו לכולם.

וכל זאת היא מאחלת לי רק מאהבה.

אבל לצערי לא בחרתי, לא בחיים שלי, ולא בך.

מה שקיבלתי הוא מה שאאלץ לחיות איתו... גם אתך.



כותבת וכותבת, והיד כבר כואבת לי,

בפעם הבאה אכתוב זאת ישר על המחשב, אני מבטיחה לעצמי,

מהרהרת עוד שנייה על היד הכואבת,

וכבר תוך כדי שבה וחושבת רק עלייך.



תמיד אני מביטה בך מבעד לזגוגית.

יושב שם, מטר ומשהו ממעל לקרקע,

מנותק מהאדמה,

מנותק ורחוק גם ממני.

מוסתר מאוחרי הזגוגית,

ומאחורי משקפי השמש הכהות שלך.



ואני תוהה ומנסה להיזכר במבטך המסתתר מאחורי לעדשות המשקפיים.

ראיתי אותו פעם, אני יודעת, אך ממש מזמן...

עינייך חומות, אני חושבת, בחיוך נוסטלגי,

ועם מבט של שלווה,

שלווה שהתקנאתי בה כל כך בכל פעם שנתקע מבטי על עינייך,

שלווה שגרמה לי להתמכר אלייך יותר, בתקווה שאולי ותדביק אותי

בה.



נו די כבר!!!

הנה, תראה, אני מסיימת לכתוב,

לא כי נגמר לי מה לומר,

אלא פשוט כי כבר דשתי בכך,

בכל אלף המכתבים הקודמים.



אז שיהיו לך חיים יפים, ט',

האדם היחיד שביטוי שמו על לשוני מכאיב לי יותר מפצעים בבשר,

האדם היחיד שלעולם לא אוכל לבטא באמת את שמו מבלי לחוש צביטה,

אהבה של כאב בלבד.

אבל אני עוד אחלים, סמוך עליי, גבר.



ובינתיים ששאר העולם יהנה מכאבי, כמו תמיד,

ממני,

צילה.