זה התחיל ביום הראשון של אור בכיתה א'. אמא שלה לקחה אותה לבית
הספר. אור בכתה אז, היא לא רצתה כל כך לעזוב את הגן, והייתה
מבולבלת. כמו כל ילדה קטנה ביום הראשון שלה בכיתה א'. בדרך
לבית הספר, הן פגשו בזקנה מהבניין ממול, שראתה שאור בוכה,
חייכה אליה, הוציאה סוכרייה על מקל מהכיס שלה, והגישה אותה
לאור, שהפסיקה לבכות. ככה זה, אין מה לעשות. ממתקים גורמים
לילדים קטנים להפסיק לבכות.
למחרת, באותה השעה, הזקנה הייתה שוב בפינת הרחוב, חיכתה לאור
ולאמה. אור כבר לא בכתה. היום הראשון עבר עליה בצורה נעימה
למדי, ובתור ילדה קטנה, לא הייתה לה סיבה לחשוב שהיום השני
יהיה שונה. ואכן, הוא לא היה. הזקנה חייכה אליה שוב, והוציאה
מהכיס שלה ממתק שוקולד. אור חייכה, ועיניה נצצו באופן שבו רק
עיניהם של ילדים קטנים נוצצות כשהם רואים ממתקים, ואמרה יפה
תודה. אמה חייכה גם כן, והן המשיכו בדרכן.
כך חזר על עצמו הסיפור מדי יום. בכיתה ב', אור התחילה ללכת
לבית הספר לבדה. בית הספר לא היה רחוק, ואור גילתה בגרות
ואחריות יוצאת דופן, ולכן אמה בטחה בה שהיא תגיע בשלום. ואכן,
כך היה. אור לא ראתה את הזקנה חודשיים - שהרי במהלך חופשת הקיץ
היא לא יצאה וחיכתה לה כדי להעניק לה ממתק של בוקר. והנה,
כשהתקרבה לפינת הרחוב, הבחינה כי הזקנה כבר שם, ממתינה. אור
חייכה ורצה במהירות אל הזקנה, וקיבלה את הממתק שלה. הזקנה
חייכה אליה חיוך טוב, ואור המשיכה בדרכה.

המנהג המוזר הזה של הזקנה לא פסק, גם כשאור גדלה קצת. גם כשאור
הייתה כבר בתיכון, היא עדיין הייתה מחכה לה מדי יום, בשבע וחצי
בדיוק, באותו המקום, עם ממתק כלשהו בכיסה. למרות המנהג הזה,
והעובדה שאור נקשרה אל הזקנה, היא מעולם לא ביקרה אותה בביתה,
או ראתה אותה פרט לרגעים הקצרים בבוקר, בשעה שקיבלה את הממתק
מהזקנה.

באחד הימים, אור הגיעה לפינת הרחוב בשעה הקבועה, והזקנה לא
הייתה שם. אור התפלאה, כי הזקנה מעולם לא איחרה. היא תמיד
ניצבה שם, כפסל, ממתינה שאור תגיע, כדי לראות את החיוך על
הפנים שלה, שכן אור תמיד המשיכה לאהוב ממתקים, לא משנה מה. אור
חיכתה לזקנה כמעט עד שמונה, ואז התייאשה, ומיהרה לבית הספר,
כדי לא לאחר. בדרך היא חשבה על הזקנה, ותהתה אם קרה לה משהו.
היא החליטה לבקר אותה בדרך חזרה מבית הספר.
וכך עשתה.
באותו היום, אור נכנסה לבניין של הזקנה, שכן היא ידעה היכן היא
גרה. אחרי חיפוש קצר היא מצאה את דירתה של הזקנה, והקישה על
הדלת. איש לא ענה, ואור, שדאגה מעט, ניסתה את הידית. להפתעתה,
הידית נענתה לה, והדלת נפתחה. אור נכנסה פנימה, והסתובבה מעט
בדירה, שנראתה לה ריקה. היא נכנסה לחדר השינה, וראתה את הזקנה
שוכבת במיטתה. היא התקרבה, ומצאה שהיא קרה, ללא רוח חיים.

מאוחר יותר, לאחר ההלוויה, אור חזרה לדירתה של הזקנה. דירה
קטנה וצנועה, בבניין קטן ורגיל. דירה פשוטה, עם ריהוט פשוט
וישן. בדירה הזו התגוררה הזקנה בגפה.
אור עברה על חפציה של הזקנה, בכדי לברר האם לזקנה נותרו קרובי
משפחה, שלהם יש להודיע על המקרה. היא לא מצאה כלום, פרט ליומן
עבה וישן, שהיה מונח לצד צנצנת ממתקים סגורה.
היא דפדפה מעט ביומן, ונדהמה לקרוא על חייה של הזקנה. חיים
עצובים למדי, של אישה בודדה, שהסיבה היחידה לכך שהיא קמה בבוקר
היא כדי להעניק לה, לאור, לילדה הקטנה מהבניין ממול, את הממתק
שלה, את ההפתעה היומית שלה. "אין כמו החיוך של הילדה הזאת.
אותו חיוך שנשאר מאז שהיא הייתה ילדה קטנה. אותו חיוך יפהפה של
אושר טהור, מלא בתמימות מתוקה של ילדים קטנים, כל כולו אומר
טוב לב וכנות. רק בשביל החיוך בזה שווה לי להמשיך לחיות. עוד
יום ועוד חיוך. הילדה הקטנה הזאת גדלה. שרק תשמור על החיוך הזה
שלה." אור קראה את השורות האלו, וחשה בדמעה חמה שזלגה על
לחייה. מדהים, חשבה. הזקנה העלתה על הכתב בדיוק את מה שהיא
עצמה חשבה לגבי החיוך של אותה הזקנה.
אור סגרה את היומן, והניחה אותו במקומו. היא הביטה בצנצנת
הממתקים ופתחה אותה. היה מונח בה ממתק אחד אחרון.

אור חייכה.