"שמע", הוא אמר לי, "אתה אפס".
ובכן, מה אני חושב על זה ? ניתן להבין מהריח של הגופה שלו. לא
כל כך בגלל הניחוח של בשר אדם המבשיל באיטיות מעלפת תחת שמש
האביב המבורך, הבא עלינו לטובה, אלא על שום המצבור הסימלי של
השתן אשר מצא את דרכו אל פיו. אני אוהב להשקיע.

השיחה התחילה באופן די רגיל, בעלת חביבות מוכרת - קצת נימוס,
קצת תלונות, מידה מכובדת של הערות יומיומיות מתחכמות. התהלכנו
בין מסלעות, על כרי דשא בהיר ורענן. במתינות מעודנת היו פזורים
להם על פני המישור פרחים לא מעניינים מידי, ובמרחק מה מאיתנו,
בשקט, צמחו להם עצים שלא ביקשו תשומת לב מיוחדת.

המילים, נוכח חמימות היום וצבעיו, נשמעו עמומות. פיו התנהל
בשלווה, פולט הגאים שקטים, קלילים. ידיו החוו לא יותר מהנחוץ.

שנינו היינו לבושים בבגדים בהירים, כיאה ליום ולשעה. הייתה
הרגשה כי האתמול שכח את עצמו, והמחר יראה כי טוב ויחליט לא
לבקרנו.