זה אחד מאותם שבועות שכל דבר פוגע בך וחודר ללבך כסכין חדה.
שבוע בו חייך נראים חסרי תועלת ומעשים שהם חלק משגרת חייך
מפריעים לך ונתפסים בעינייך כשגויים. כל יום מתבזבזת לפחות שעה
בהזלת דמעות ואתה שוכב במיטה על הגב שעות על גבי שעות ומנסה
להירדם ללא הצלחה.
יום יום אני עומדת מולה, בוהה בה עומדת בשלווה במסגרת עץ
עתיקה. הימים עוברים והיא עדיין עומדת שם, ערומה, עטופה בשכבת
שומנים. היא לא משתנה כמעט, הבעתה הקפואה זהה לזאת שהיתה מרוחה
על פניה אתמול.
שיחות טלפון שנמשכות עד אמצע הלילה מלוות בדמעות רבות. בבוקר
יום המחרת עם עיניים נפוחות היא מביטה אלי מקיר המקלחת ועל
פניה אותה הבעה קפואה של חוסר אונים. מבטי ננעץ בחזה שלה כלהב
סכין המנסה לחדור מתחת לעורה. ידיה מגששות על בטנה, מסתובבות
הלוך ושוב ונשמטות מטה בייאוש.
נכנסת לחדרי, מביטה בה לשנייה נוספת, נשכבת על המיטה עם הטלפון
שמוחזק חזק בידי הקפואה. מקישה על לחצני הטלפון ברכות ...0
...6 ...4. נכנעת, מניחה את שפורפרת הטלפון במקומה. בוהה בתקרה
הורודה שעליה מודבקים כוכבים. מדמיינת את ידייך שנעות בחוסר
מנוחה על גופי, מתקשה להבין את פשר תשוקתך אלי, אך כמהה למגע
ידייך, לתחושת עורך המתחכך בעורי, לריח גופך המזיע שעה שאתה
גוחן מעלי.
קור פתאומי מעיר אותי משנתי שעה לאחר מכן, זכרון עמום של חלום
מהדהד בראשי. שטף דמעות יורד מעיניי, מנסה נואשות לשטוף את
כאבי ופחדי. אני נכנעת, מה שהדמעות לא שטפו, תשטוף האסלה.