הוא הניח את הסיגריה שזה עתה הדליק במאפרה המלאה בדלים, שקיבל
ליומולדת מאיזה חבר שהוא כבר לא בקשר איתו, והרים את האקדח
השחור המבריק, לרגע הבוהק סינוור אותו. הוא הסתכל עליו
כשמחשבות רבות רצות בראשו, והוא לא מייחס להן חשיבות.
הוא העיף מבט לשידה שליד הכורסא עליה ישב. על השידה הייתה
התמונה שלה. זו שכבר מזמן לא פה, זו שנעלמה לפני שנים בטויוטה
לבנה חדשה עם איזה חבר שהיה לו פעם והביא לו מאפרה ליומולדת.
מבטו חזר לאקדח שבידיו, הוא הסתכל ללוע הקנה ולפתע כל המחשבות
נעלמו וראשו נשאר ריק. חשיכה עטפה והדבר היחיד שראה היה אותה,
אי שם בארץ שטופת שמש רחוקה.
השלג שחדר לבית דרך החלון הפתוח כלל לא הפריע לו, הקור מקפיא
האברים כלל לא הורגש.
היא אמרה שתחזור לקחת את הדברים ששכבו במקומם כמתים כבר מספר
חודשים. הוא לא רצה לגעת בהם, בתקווה שהיא תחזור להשתמש בהם.
הוא קם מהכורסא מלטף בעדינות את האקדח, חברו היחיד, וניגש
לחלון והסתכל על הנוף הלבן המשתרע לאורך קילומטרים. הגגות
האדומים שבצבצו דרך השלג הלבן נראו לפתע מאוד קרובים, והשחור
עדיין שלט במחשבותיו.
מפלסת שלג אדומה עברה מול חלונו כמבשרת על בואה. אחריה התקדמה
בהססנות הטויוטה הלבנה שכבר נצבעה לארגמן, ונעצרה על מפתן
ביתו. דרך האדום המסנוור הזה הוא יכל לראות את פניה חסרות
המבע, רואה אותו דרך החלון כששום רגש לא ניכר ממנה.
הוא התרחק מהחלון והתיישב חזרה בכורסא. הוא בדק שהכדור היחיד
במחסנית עדיין במקומו וטען את האקדח. נשמעה דפיקה בדלת והוא
הרים את האקדח באיטיות וכאילו בהילוך איטי סחט את ההדק ורעם
אדיר נשמע בחדר.
הסיגריה שכלל לא עושנה התפוררה במאפרה של החבר רגע לפני שהיא
נכנסה לבית והתוודעה לסוף סיפור האהבה שלהם.