אני חושבת פה מול המקלדת וכותבת שטויות, ולפעמים יוצא לי גם
איזה משהו עמוק או לפחות מרגש (אותי). והערב יורד ואני כבר לא
כל כך רואה את המקלדת ועדיין התקתוק הזה... אני חושבת עליו,
מתגעגעת, אחר כך אני חושבת קצת עליה. המילים זורמות לי,
ונעצרות, נשפכות מתאספות ונפרדות. אחר כך אני חושבת כמה אפשר
לכתוב על מילים. שוב אני חושבת עליו, אבל עכשיו לא בכאב העמוק
הזה שבא מבפנים אלא בחיוך. אבל גם בחיוך יש כאב עמום. קמתי
והדלקתי סוף סוף את האור, ועכשיו חוזרת שוב בקדחתנות לאובססיה
הזו, הסם שממכר אותי (לפעמים זה יותר טוב מסקס). החושך מסביבי
ואני עטופה באור הזהוב שנוסכת עלי המנורה, ופתאום אני מרגישה
כל כך קטנה ובודדה.
הלילה הוא הזמן של המילים, תמיד טענתי ככה, יש בו משהו שקט
ואפלולי כזה שחודר, מעבר לעצמות אל תוך הנפש, נפש? אולי זו לא
בדיוק המילה הנכונה, אל תוך הבשר, אל תוך המוח, אל תוך המשהו
הקטן הזה שחבוי עמוק בפנים ואצלי קצת רואים אותו לפעמים, אל
תוך השיגעון.
אז אני אקח אותו לישון, את השיגעון הקטן (והחמוד) שלי, ואכסה
אותו במיטה, ואשיר לו על היקינטון, והוא יירדם, ואני עייפה
ורצוצה אוכל שוב לנוח לרגע, לרגע שהוא אשליה.