כשאלוהים משייט לו,
על ספינת הענן,
שקוף לא רואים,
אך בכל זאת קיים,
אין לו עיניים,
בשביל הצפייה,
הכל לו זורם,
דרך תחושה.

חיבה לו לגוד,
קצת משונה,
להישען על הדשא,
כשהטל בסביבה,
הטל עושה אהבה עם הדשא,
אלוהים מצטרף,
אורגיה מוזרה של מימד חולף.
(עד שתעלה השמש...)

אין לו לפחוד,
מציפור מהירה,
לא תוכל היא לנפץ לו,
את השימשה,
כי הרי זה ים,
ים של כחול,
הכוונה לא לים ששכן של החול,
זה ששכן של השמש מעל,
מנסה הוא לחוש בה,
היא לוהטת,
נוטפת דם,
יודע שתימס הספינה,
אם ימריא הוא לשם,
ככנפיים של הבן,
שרצה רק לעוף,
ניסע לגעת בחמה,
אך כפרפר אל הצוף
נמסה לו,
טיפת הדבק האחרונה.

אין כאן בתים,
לפחות לא מסודרים,
זהו שיר על הכל יכול,
ואם הוא אלוהים,
הוא יזנח את הבתים המסודרים,
יחליט על חרוזים,
ואם רק,
בא לו,
ישנה סיגנון,
כך,
באמצע השיר,
המשונה הזה,
מתבונן,
זגוגית מלוכלכת,
אם היה לו פנים הוא היה מחייך,
במקום זה,
עבר דרך כל הקירות,
בצורה אלחוטית אלא מה...
והם בוכים,
והוא שמח,
יצירה חדשה נולדה...

הוא שוכן בכל אחד מכן,
מחלק הוא מעצמו,
כמצוות הנתינה,
כדי שתיצרו למענו,
אהבה.
זה לא חייב לבוא בכנס מסודר,
יום כיפור, סוכות או בית כנסת בכלל,
מספיק שתאימינו ושתתבוננו לשמים,
תדעו,
השיטוט לא נגמר,
תמיד יש מה לגלות...